רשימות כיס

המחילה כתיקון: מה מצפה האל מן האדם

מחבר: דימה

השאלה מתי האל מוחל ומתי לא מנוסחת בדרך כלל כך: מי מן החוטאים יזכה למחילה, ומי יישאר עם העונש. אך אפשר לענות בדיוק רב יותר לא באמצעות רשימה של «למי כן ולמי לא», אלא אחרת: מה פירוש בכלל שחטא נמחל.

שום הפרה של רצון הבורא אינה יכולה פשוט «להיעלם». יש לתקנה. ביחסים שבין אדם לחברו הדבר ניכר במיוחד. אם אחד גנב מחברו, איש לא יקרא «מחילה» למצב שבו לא החזיר אפילו פרוטה, לא ביקש סליחה ולא ניסה לתקן דבר. מבחינה אינטואיטיבית ברור: כל עוד הנזק לא פוצה, העניין לא נסגר.

ביחס לאל העיקרון דומה, אף שהצורה שונה. כאשר האדם עובר על מצווה — אוכל דבר אסור, משקר, מזניח את מה שהיה חייב לעשות — גם זה דורש תיקון. באופן אידיאלי התיקון הזה נעשה באמצעות תשובה — חזרה, פנייה מודעת לכיוון אחר. במקום שיש תשובה, יש מחילה. במקום שאין, התיקון צריך לבוא בדרך אחרת — באמצעות ייסורים, באמצעות תוצאות המטהרות, אך כבר לא ברכות כזו.

אם העבירה פגעה באדם אחר, התנאי הראשון הוא תמיד אותו אחד: יש לתת לנפגע עצמו את האפשרות למחול. כל עוד האדם שנעשה לו רע לא מחל על העלבון, אי אפשר לראות את החטא כמחוק. האל אינו «מדלג» על הקורבן — המחילה אינה יכולה לעקוף את מי שנפגע. «עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו». מכאן תוצאה מובנת: יש להשיב את הגזלה, לפצות על הנזק, לבקש סליחה ברצינות ולא כמצוות אנשים מלומדה. בלי זה אין טעם לדבר על תשובה.

וכאשר מדובר בחטא בין אדם למקום, או כאשר כבר נעשה כל מה שאפשר כלפי בני אדם, מתחילה העבודה הפנימית. יש בה כמה רכיבים הכרחיים, וכל מי שניסה בכנות להשתנות יזהה אותם גם בלי המונחים.

קודם כול יש לחדול מן העבירה עצמה. אי אפשר להמשיך לעשות אותו דבר ובה בעת לבקש שהדבר «ייחשב כמתוקן». כל עוד המעשה חוזר, הדיבור על מחילה מוקדם מדי.

אחר כך יש לקרוא למה שקרה בשמו. לא להצדיק, לא לטשטש, אלא לומר ישירות לפני האל: «עשיתי כך וכך, וזה היה לא נכון». אין זו הודאה פומבית לפני בני אדם, אלא חשבון פנימי — וידוי — הנאמר עם זאת בקול. כל עוד האדם אינו מסכים להודות שעשה חטא דווקא, ולא «מקרה» או «דבר פעוט», התשובה האמיתית אינה מתחילה.

הצעד הבא הוא לא רק להבין, אלא גם לחוש את מה שקרה. לא במובן של ליפול לייאוש או להשפלה עצמית, אלא במובן של תחושה: באמת איבדתי דבר חשוב, פגעתי בקשר, נהגתי מתחת למדרגתי. זוהי החרטה — לא כרגש של חמש דקות, אלא כהכרה מפוכחת: «כך לא צריך להיות».

ולבסוף, העיקר — ההחלטה לעתיד. על האדם לומר לעצמו ביושר: אם מצב דומה יחזור, אינני רוצה לנהוג באותו אופן. אך הרצון לבדו אינו מספיק. יש להבין מה בדיוק הוביל לנפילה: חולשת אופי, חברה, הרגל, פחד, נוחות. ואז לנקוט צעדים ממשיים כדי לנהוג אחרת בפעם הבאה: לשנות את הסביבה, להציב גבולות, לא להביא את המצב לנקודה מסוכנת. בלי זה ההבטחה «לא אעשה זאת עוד» נשארת מליצה.

המחילה בהבנה זו אינה מחווה שרירותית של «התמזל — לא התמזל», אלא תוצאה של תהליך. האל מוכן למחול, אך לא במקום האדם. במקום שהאדם מתקן ביושר — הקשר חוזר ונבנה. במקום שהוא מסרב לעשות זאת, התיקון יבוא בכל זאת, רק בדרך אחרת, קשה יותר.

במילים אחרות, השאלה «למי ימחל האל» מתמצה בסופו של דבר בשאלה אחרת: מי מוכן באמת לתקן, ולא רק להצטער על התוצאות. דווקא זה קובע כיצד יסתיים הכול — במחילה או בעונש.

שיתוף: Facebook Telegram WhatsApp
שידור חי רדיו 12 70 תורה ותלמוד 24/7
—