שבעים עד מוות
מה אתה חושב, איזה כלב הוא המסוכן ביותר?
מאמן הקראטה היה אדם נבון, והוא הבין מיד שיש איזשהו מלכוד בשאלה. לכן השיב בזהירות:
— אני לא מבין גדול בכלבים, אבל כנראה כלב חזק וכבד במיוחד.
הוא התחיל למנות רוטוויילרים, דנים ענקיים וגזעים גדולים אחרים.
מאלף הכלבים חייך חיוך קל. לא מתוך לעג, ולא כדי להראות לבן שיחו שהוא אינו מבין דבר. ואז אמר:
— מלינואה. רועה בלגי.
כשהמאמן ראה תמונות של הכלב הזה, הוא אפילו התקומם. הכלב אינו גדול במיוחד, גופו רזה ושרירי, ומבחינה חיצונית הוא כלל אינו נראה כמו חיה מפחידה.
אז הסביר לו המאלף דבר פשוט.
כדי להפיל אדם ארצה יש צורך בשני גורמים: משקל ומהירות. אם פוגעים באדם באמצעות כרית ששוקלת עשרים קילוגרם, המשקל שלה לבדו עשוי להפיל אותו. אבל כיצד קליע קטן, שכמעט אינו שוקל דבר, מסוגל להפיל אדם? לשם כך הוא חייב לנוע במהירות עצומה.
וזה בדיוק מה שהופך את המלינואה לכלב מסוכן כל כך.
אבל הסכנה אינה רק בכך שהכלב מסוגל להפיל אדם. הוא מהיר מאוד, מסוגל לעבור מכשולים, לטפס על קירות ועצים ולהגיע למקומות שבהם כלב גדול וכבד כבר מתקשה לנוע. כמעט בלתי אפשרי פשוט לברוח ממנו בריצה. אי אפשר לומר את אותו הדבר על כלבים כבדים כמו רוטוויילר, קאנה קורסו או דני ענק.
לפני כמה ימים פגשתי ברחוב אישה שטיילה עם רועה בלגי.
הכלב היה מפוטם עד כדי כך שנראה כמו נקניקייה על רגליים. לא רק לרוץ הוא לא היה מסוגל — אפילו ההליכה הייתה קשה לו, והוא נשם בכבדות. אפשר היה לראות כיצד הוא מפשק את רגליו, כמה קשה לו לזוז ואיזה עומס מוטל על מפרקיו.
הסתכלתי עליו וחשבתי: עמוק בתוכו עדיין חי מלינואה.
הטבע הפנימי שלו כנראה עדיין רוצה לרוץ, לרדוף, לקפוץ, לחפש, לרחרח, לטפס, לנשוך ולבצע משימות. אבל מצבו הגופני כבר כמעט אינו מאפשר לו לעשות את מה שלשמו נוצר.
רועה בלגי זקוק לפעילות. הוא צריך לרוץ, לקפוץ, לחפש, לרדוף ולעבוד. אבל כאשר כל אלה מוחלפים בחיים שקטים ומנומנמים ובקערת מזון שתמיד מלאה, בהדרגה נפגעים גם המשמעת שלו וגם עצם טבעו.
הרב אלכס לימד שאחד מסוגי הניסיון, ולעיתים אפילו הקללה, נקרא «אורה»: מצב שבו אדם מקבל כל כך הרבה טוב, עד שהוא כבר אינו מבחין כיצד דווקא השפע מתחיל להרוס אותו מבפנים.
הניסיון אינו מגיע תמיד דרך מחסור, כאב או מצוקה. לפעמים האדם נבחן דווקא באמצעות שובע, עושר, שלווה ושפע. הכול נראה כמו ברכה: לא חסר דבר, הכוס מלאה, ואין צורך להיאבק כדי להשיג משהו. אבל דווקא כאן האדם עלול שלא לעמוד בניסיון.
אפשר לעמוד ברעב ולא לעמוד בשובע. אפשר לעמוד בעוני ולא לעמוד בעושר. אפשר לשרוד מאבק ולהישבר דווקא כאשר נדמה שכבר אין על מה להיאבק.
אותו מלינואה מפוטם נחרת עמוק בזיכרוני. בתוכו עדיין נשאר טבעו של כלב שנוצר כדי לרוץ, לחפש, לקפוץ, לרדוף ולעבוד. אבל עודף המזון וחוסר התנועה כמעט שללו ממנו את האפשרות להיות מי שהוא באמת.
אפשר להיות שבעים עד מוות.
שימו לב היטב שהשובע שלכם לא יהפוך לאויב שלכם. שגם בתוך שפע ורווחה מוחלטת לא תאבדו את הקצב, את המשמעת ואת טבעו של האדם הפנימי שבכם.
אל תתנו לעודף השפע וההזנה להרוס אתכם.
