«בלי השוואה»
האדם בדרך כלל אינו מבחין בכך: הוא סובל לא כל כך ממה שיש לו מעט, אלא מכך שהוא מודד את חייו בלי הרף. משווה, אומד, מעריך — האם זה מספיק, האם זה כמו אצל אחרים, גרוע יותר או טוב יותר. ובתהליך הזה אפילו חיים רגילים ומסודרים מתחילים להרגיש בלתי מספיקים.
חכמים מתארים זאת בדיוק רב: מצד אחד, «איזהו עשיר — השמח בחלקו». מצד שני, האדם מטבעו אינו נעצר: «יש לו מנה — רוצה מאתיים»; יש לו יותר — שוב אין די. ואין זו סתירה, אלא הבחנה באופן שבו אנו בנויים.
מכאן קל להסיק מסקנה שגויה: אם כן, צריך להפסיק לרצות. לשכנע את עצמך שדי, להוריד את הציפיות. אבל זה עובד רע. אדם יכול להרגיע את עצמו לזמן מה, אבל בפנים התנועה נשארת. הרצון אינו נעלם.
ואז השאלה נשמעת מדויקת יותר: לא איך להפסיק לרצות, אלא מה בדיוק לרצות.
כי השאיפה ליותר כשלעצמה אינה טעות. היא מה שמניע את האדם. בלעדיה לא היו התפתחות, יצירה ותנועה קדימה. הבעיה מתחילה כשהשאיפה הזאת נסגרת רק על החומרי.
בתחום הזה אין נקודת רוויה. לא משום שהאדם «חמדן», אלא משום שההיגיון עצמו בנוי כך: כל רמה הבאה נעשית מהר לרגילה. מה שאתמול נראה הישג, היום נתפס כמינימום.
אבל יש גם צד אחר. אותה אי־שובעה עצמה יכולה לפעול אחרת.
אפשר לרצות לא סתם להחזיק יותר, אלא לעשות יותר. ליצור יותר, להבין יותר, להועיל יותר. ואז אין זה עוד מרדף אחרי התחושה «חסר לי», אלא תנועה מבפנים.
בגישה היהודית זה נחשב למצבו הטבעי של האדם. הוא לא נברא כדי לעצור, אלא כדי לפעול ולהתפתח. לכן יש בו ה«עוד» המתמיד הזה. השאלה היא רק למה הוא קשור.
וכאן מופיע דבר מעשי. אין צורך לשבור את טבעך ולנסות להיעשות אדם בלי רצונות. זה כמעט בלתי אפשרי ואין בו צורך. הרבה יותר מועיל — להפנות את הרצון הזה לכיוון אחר.
אם אדם מוצא עיסוק שבאמת מעורר אותו — מועיל, בעל משמעות — הוא מתחיל להתייחס אחרת לשאר. לא במאמץ, אלא באופן טבעי. מה שנראה קודם חשוב נדחק לרקע.
הוא עשוי לחשוב פחות על נוחות מיותרת, על השוואה, על מדדים חיצוניים. לא משום ש«כך נכון», אלא משום שיש לו מוקד חזק יותר.
זוהי אחת הדרכים ללמוד לשמוח במה שיש. לא דרך שכנוע, אלא דרך החלפת סדר העדיפויות.
עם זאת חשוב לא לבלבל זאת עם התעלמות מן המציאות. אם לאדם חסרים דברים בסיסיים — בריאות, ביטחון, אמצעי מחיה — אין כאן מקום להתפלסף. צריך לפתור זאת. השאיפה למלא צרכים ממשיים היא טבעית והכרחית.
אבל כשהרמה הבסיסית קיימת, מכאן והלאה השאלה כבר אינה הישרדות אלא כיוון.
וכאן ההשוואה מפריעה לא פעם. גם אם אצל אדם הכול בסדר, הוא עלול להרגיש מקופח רק משום שלאחר יש יותר. זה יוצר תחושת חסר במקום שבו אין חסר.
ברגעים כאלה כדאי לחזור לנקודת ייחוס פשוטה: לכל אחד משימה משלו ותנאים משלו. מה שיש לאחר אינו בהכרח נחוץ לך. לפעמים הוא מיותר לגמרי.
כשאדם מפסיק למדוד את עצמו בקנה המידה של אחרים ומתחיל לעבוד עם הכיוון שלו, מצבו נעשה יציב יותר. הוא ממשיך לשאוף ליותר, אבל זה כבר אינו הורס אותו מבפנים.
ואז נוצר שילוב מעניין: מצד אחד הוא אינו נעצר ורוצה לעשות יותר; מצד שני הוא אינו חי בתחושה שחסר לו תמיד.
ובמצב הזה הרעיון של «השמח בחלקו» חדל להיות משפט יפה. הוא נעשה פשוט תיאור של האופן שבו אדם חי כששאיפתו עומדת במקומה.
