«מה מונע מאיתנו להישמע»

נדמיין: אדם מתפלל. עומד בשקט. אולי עם ספר. אולי בלי. אולי לוחש. אולי זועק בפנים. וכאן צריך לשאול שאלה כנה מאוד — מה הוא עושה? אומר מילים? מקיים טקס? או מנסה להיות קרוב יותר?

כי התפילה אינה סתם בקשה. אין זה חשבון במסעדה: הנה הרשימה, ועכשיו אני מחכה. התפילה היא מעשה של התקרבות. זהו רגע שבו אתה כאילו אומר: «אני כאן. אני רוצה להיות קרוב». ולמי? למי שמכיר אותך עד המחשבה האחרונה. לכן תפילה אמיתית אפשרית רק במצב של כנות. רק אם האדם עושה בפנימיותו צעד לקראת.

ועכשיו — אמת קשה. לפעמים התפילה אינה עולה. מדוע? משום שיש דבר מה שמפריע. אין זה עונש. אין זו נקמה. אין זה ש»ה׳ נעלב». לא. זה כאילו רצית לדבר עם מישהו שזה עתה העלבת בעצמך — אך לא ביקשת סליחה. או כאילו שיקרת לכל הסובבים אותך, ואחר כך ביקשת שיאמינו לך. יש דברים הסוגרים את הדלת. לא משום שמישהו נעל אותה. אלא משום שאתה עצמך לחצת עליה מבפנים.

חכמינו אמרו: «מסיר אזנו משמוע תורה — גם תפלתו תועבה». נאמר בחריפות. אך האמת פשוטה: אינך מקשיב — ואין שומעים אותך. אינך רוצה להכניס את דבריו לתוכך — אז מדוע אתה מצפה שהוא ייפתח אליך? אין זו נקמה. זהו חוק המראה. כפי שאתה מתייחס אל הקב״ה, כך תישמע תפילתך.

אותו הדבר לגבי הפה. אותו פה יכול לתמוך במישהו או להרוס אותו. הוא יכול לומר תפילה או לדבר לשון הרע. אם אדם אומר לאחרים מילים של שנאה, בוז, גינוי — ואחר כך אותן שפתיים לוחשות: «עזור לי, ריבונו של עולם» — זה אינו עובד. פשוט משום שהפה חדל להיות טהור. הוא אינו מוכן לומר אמת. והתפילה היא אמת.

יש עוד מקרה קשה — אדם שהתרגל ליטול את של אחרים. גנב. לא בהכרח מי שסוחב טלוויזיה. אלא מי שחי ממרמה. שמתחכם, גונב אמון, מקבל את מה שאינו שלו. אדם כזה אינו יכול להשתמש בתפילה. כי התפילה היא בקשה על מה שמגיע לך בדין. ואם התרגלת ליטול שלא בדין — שללת מעצמך את הזכות לבקש. לא משום שדנו אותך. אלא משום שאתה עצמך לא בחרת בדרך הישרה.

ואולי המכשול הכבד ביותר הוא הגאווה. לא במובן של «ביטחון עצמי», אלא במובן של יהירות פנימית. כאשר אדם חושב: «אני המרכז, כל האחרים סובבים סביבי». אדם כזה אינו יכול להתפלל. כי התפילה היא הודאה: «אני תלוי. אינני יכול הכול בעצמי. אני זקוק». ואם אין זה קיים בפנים — גם התפילה עצמה הופכת לזיוף.

יש מדרש עתיק האומר שאפילו בגד עלול להפריע לתפילה. יש איסור ללבוש בגד שעטנז, שבו מעורבבים פשתן וצמר. מדוע? משום שקין הביא מנחה לה׳ מפרי האדמה — פשתן, והבל הביא כבש, כלומר צמר. האחד — מן הצומח. השני — מן החי. קרבנותיהם לא היו מתיישבים זה עם זה. דרכיהם אל ה׳ התנגשו. והנה התורה אוסרת לערבבם אפילו באריג — כדי להזכיר: יש דברים שאינם מתחברים.

מעניין, לא? הבגד שבו אתה מתפלל עלול לשאת בתוכו טעות רוחנית. כאילו אומר: לא שמת לב, אך משהו בך מונע מתפילתך להמריא.

ועוד — חשוב מאוד לזכור: כל זה אינו בא להפחיד. לא כדי לומר: «אתה רע, ולכן אין שומעים אותך». לא. הכול להפך. כל מה שנאמר כאן נוגע למי שאינם רוצים להשתנות. שחוטאים וממשיכים, ואינם מתכוונים לשנות דבר. תפילתו של זה — כן, נעצרת.

אך אם האדם החליט לשוב, אם אמר: «אינני רוצה עוד כך» — אז התפילה הופכת לדרך היחידה להתקרב. אז התפילה אינה סתם בקשה, היא חלק מן התשובה. זו דרך לומר: «אני רוצה להיות קרוב שוב».

והקב״ה שומע תפילה כזו. אינו מביט על אתמול. הוא מביט — לאן אתה הולך עכשיו.