שני מילימטרים של צרות

לפני חודשיים, רגע לפני שיצאתי לחופשה, שמתי לב שמשהו בולט מכף הרגל שלי. בקיץ אני הולך יחף לא מעט ונהנה מזה, ולכן חשבתי בהתחלה שנכנס לי לרגל קוץ של ורד או רסיס מתכת דק. אחר כך עלתה מחשבה אחרת: אולי זו יבלת בכף הרגל.

דרך השכבות העליונות והשקופות-למחצה של העור נראתה נקודה שחורה קטנה. ניסיתי להוציא אותה. אחרי שהתעסקתי איתה קצת, הבנתי שלא אצליח, ודחיתי את זה לזמנים טובים יותר. אז היא לא הפריעה לי הרבה, אף שלא הפסקתי להרגיש את המקום הזה.

וכך יצאנו לחופשה.

אינני יודע מה בדיוק קרה שם אחר כך. אולי המתכת התחילה להתחמצן, אולי הגוף התחיל לדחות את הגוף הזר. אבל החופשה שלי הפכה לבלתי נשכחת בזכות הכאב והזיעה. כל צעד מהבוקר המוקדם — לחנות, לחוף או סתם ללכת לאנשהו — לא הסב שום שמחה.

ההליכה נעשתה קשה יותר ויותר. התחלתי לדרוך לא נכון, לכווץ את האצבעות, כדי להגן על כף הרגל מנקודת הכאב הזאת. בבקרים כבר כאבו לי הגידים. ברגע מסוים אפילו לא ידעתי אם אוכל לנהוג שוב שמונה מאות קילומטרים בחזרה הביתה.

כך זה נמשך בערך שלושה-ארבעה ימים.

ואז הכאב חלף.

עדיין הרגשתי שיש שם משהו, אבל זה כבר לא כאב. כשחזרתי הביתה לא ייחסתי לכך חשיבות רבה, וכך עבר כמעט עוד חודש.

במקום הקוץ התחיל לגדול עור עבה ומיובל. הרגשתי אותו בהליכה, והוא שוב התחיל לכאוב. אז חשבתי שכנראה טעיתי מההתחלה. אולי לא היה שם שום חוט או קוץ בכלל, אלא סתם יבלת רגילה.

קניתי כל מיני פלסטרים והתחלתי להילחם ביבלת, במיוחד כי העור במקום הזה נעשה עבה יותר ויותר והמשיך לגדול. לאט לאט כמעט שכנעתי את עצמי שטעיתי במסקנה הראשונה ושאין שם שום גוף זר.

אבל אתמול החלטתי לבדוק את העניין שוב.

השריתי היטב את הרגל, הכנתי מנורה חזקה, הרכבתי משקפיים, לקחתי פינצטה וחומרי חיטוי. התחלתי להסיר לאט לאט את העור המיובל.

ושוב ראיתי את הנקודה השחורה.

אותה נקודה בדיוק שראיתי לפני חודשיים.

אחרי שהשקעתי עוד קצת זמן ואזרתי אומץ, חפרתי עד הנקודה הזאת מספיק כדי לתפוס אותה בפינצטה ולשלוף אותה.

תודה לאל, יש לי פינצטה רפואית טובה. הקצוות שלה מאפשרים פעולות עדינות מאוד, ובזכות זה בדיוק הצלחתי לתפוס דבר כה קטן.

והנה בתמונה, ליד הציפורן שלי, מונח סיב המתכת הזה. רק כמה מילימטרים. הוא שהה בגופי כחודשיים.

למה בכלל החלטתי לחפור ביבלת הזאת?

כי בזמן האחרון ההליכה נעשתה כמעט בלתי נסבלת. שוב כיווצתי את האצבעות ודרכתי לא נכון. הגידים כאבו. ויותר מזה, בבוקר כבר כאב פחות מקום הקוץ עצמו ויותר הגידים. היה קשה לכופף את כף הרגל, קשה לעלות במדרגות.

החיים שלי די פעילים. אני צריך לזוז הרבה ולהיות בכושר גופני טוב. והרגשתי איך הכול הולך בהדרגה לכיוון אחר לגמרי.

הבוקר התעוררתי לראשונה בלי הכאב הזה.

במקום הקוץ עדיין נשארה התעבות של עור. בהליכה מרגיש כאילו חתיכת מסטיק נדבקה לסוליה. אבל הכאב איננו עוד.

לפעמים נדמה לנו שעל חיינו משפיעים פוליטיקאים, הבוס בעבודה, הילדים, האישה או הבעל. אנחנו מצפים לנסיבות עצומות, לבעיות עצומות שמסוגלות להתערב במהלך חיינו ולשנות הכול.

אבל קוץ בגודל שני מילימטרים יכול לשבור את חייך.

הוא מכריח אותך לדרוך אחרת. אתה מתחיל לכווץ את האצבעות. העומס על הגידים משתנה. אחר כך זה יכול להשפיע על הירך, ומשם על הגב ועמוד השדרה. ובגלל סיב זעיר אדם מתחיל בהדרגה לשנות את כל אורח חייו.

שוב אני משתכנע שאצל הבורא הכול בשליטה.

לעיתים קרובות אנחנו מצפים שמשהו גדול ומפחיד ישפיע על חיינו, ובאותו זמן ממעיטים לגמרי בערכם של הדברים הקטנים.

ודווקא דבר קטן מסוגל לפעמים לשנות את כיוון חיינו כולם.

לכן אני מסיק לעצמי עוד מסקנה: כל סיב וסיב נתון להשגחת הבורא.

יתהלל הבורא, שברא סדר אינסופי כזה בעולם העצום הזה.

ברוך שמו על שהוא נותן לנו בריאות ומשגיח על כל מה שקורה בחיינו, עד לסיב קטן כזה.

קלאוס
🔗 https://t.me/tora4you/5