אהבה על פי התורה. או: איך אפשר לצוות לאהוב?

התרגלנו לחשוב שאהבה היא דבר שיש או שאין. נפגשתם — ניצתה. לא ניצתה — סימן שלא נגזר. אך זה עובד רק בקולנוע ובגלי ההורמונים של הפגישות הראשונות. בחיים הכול מורכב יותר — ומעניין יותר. במיוחד כשמדובר בדבר כמו אהבת ה׳. כאן מתחילה ההתנגדות הפנימית: «איך אפשר לצוות לאהוב? זה הרי רגש, לא הוראות בטיחות!» ומנקודת מבט אנושית זה נכון. אך התורה אינה ספר לימוד בביולוגיה. היא שיחה על מהות החיים.

כשהתורה אומרת: «ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך», היא אינה מצווה עליך לחוש רגשות לפי הזמנה. היא מציעה לך לצאת מן האשליה שהאהבה היא דבר מקרי ובלתי נשלט. בתוכנו כבר קיימת היכולת לאהוב. לאהוב באמת — לא בשביל משהו, אלא משום שזו מהותנו. כי מי שברא אותנו נתן בנו חלק ממנו. ואפילו אם כל חיינו היינו עסוקים רק בעצמנו, השתדלנו להיות טובים, נחוצים, מצליחים — ולא חיים — החלק הזה לא נעלם מאיתנו. הוא פשוט ישן. והתורה מציעה: עורר אותו.

אין זו אהבה מתוך פחד. וגם לא מתוך חשבון. אין זו עסקה: «אני אהיה טוב, ואתה אל תעניש אותי». זוהי אהבתו של אדם בוגר. אהבה שיש בה בחירה. שבה אתה יודע את מי אתה עובד, לשם מה אתה חי, מה אתה רוצה להשקיע בקשר הזה. שבה אינך «מתחנף», אלא שואף להיות קרוב. כי זה חשוב לך.

לאהוב את ה׳ זה כמו לאהוב אדם קרוב. לא ברגע של השראה, אלא ברגע שבו שום דבר אינו מעורר השראה. כשאתה עייף, כשאין מצב רוח, כשקל יותר לשכוח. ואתה בכל זאת משתדל. לא משום שאתה חייב, אלא משום שאינך יכול אחרת. כי יש קשר. כי האהבה הזו היא אתה. האמיתי. לא החיצוני, לא ה»כמו שצריך», אלא מי שבפנים חיפש כל הזמן משמעות.

לפעמים אומרים: אי אפשר לכפות אהבה. וזה נכון. אך אפשר להזכיר אותה. ואפשר לעורר אותה בתוכך. המצווה «ואהבת» אינה פקודה, אלא תזכורת: «נבראת לשם קשר. נבראת לשם קרבה. אתה מסוגל לאהבה כזו, שאולי אתה עצמך שכחת ממנה».

ואין בזה שום דבר תמים. אין זה עניין של מלאכים מעופפים ונרות. זה עניין של מציאות. של האופן שבו אתה חי, בוחר, במה אתה משקיע את תשומת לבך וכוחותיך. אם אתה רוצה לחיות באהבה — למד לאהוב. גם את ה׳. וכדי לאהוב אותו, צריך קודם להכיר אותו. לשם כך ניתנה התורה. לא רק כרשימת כללים, אלא כמפתח להבנה: מי אתה, מי הוא, ואיך להיות יחד.

כי בלי ידיעה אין כבוד. בלי כבוד — אין אמון. בלי אמון — אין אהבה אמיתית. ובלי אהבה — שום דבר אחר אינו משמח. אפילו לא הצלחה. אפילו לא צדקנות. אפילו לא דת.

אז כן, התורה אומרת: אהוב. אך לא כפקודה, אלא כאתגר. כהזמנה לקשר. לא פורמלי. אלא אמיתי. שבו אתה נמצא. עם כל ספקותיך, פחדיך, כאבך, חולשותיך. ושבו הוא נמצא — מי שיודע את כל זה, ובכל זאת רוצה להיות קרוב.

ואם נחשוב על כך, זה הנס הגדול ביותר. לא שאנו מאמינים בה׳. אלא שהוא מאמין בנו — גם כשאנו שוכחים את האהבה.