עולם העומד על הדין ועל הרחמים

ברמה האנושית, הצדק והרחמים אינם עומדים זה מול זה. אדם צודק אינו חייב להיות אכזר, כשם שאדם רחמן אינו חייב להפר את האמת מתוך חמלה. תכונות אלה אינן שוללות זו את זו, אלא משלימות זו את זו.

דוגמה רגילה: אב האוהב את ילדיו ובה בעת דורש מהם אחריות. הוא יכול להעניש כשצריך, אך אינו עושה זאת מתוך כעס. חומרתו היא חלק מדאגתו. הוא רוצה שהילד יגדל ישר וחזק. בגישה כזו העונש אינו מבטל את הרחמים, אלא הוא צורה שלהם: האדם לומד להבחין בין טוב לרע ולשאת בתוצאות מעשיו.

התלמוד מביא דוגמה מבית דינו של דוד המלך. לדין באו עני ועשיר. העשיר צדק בטענתו, וסכום התביעה היה זניח בעבורו, ואילו לעני — כבד. דוד לא שינה את הדין מתוך רחמים. הוא פסק לפי הצדק, כפי שהתורה דורשת: «ודל לא תהדר בריבו». אך לאחר הדין נתן לעני מממונו שלו את הסכום שהיה עליו לשלם. כך שמר הן על האמת והן על הרחמים — כל אחד במקומו.

במסורת נאמר שהקב»ה דן לפי האמת ומעניש כשהדבר נחוץ. אך בטבעו של העולם עצמו אנו רואים לא רק צדק, אלא גם חמלה ודאגה. אפילו מה שנתפס כעונש מביא לאדם תועלת — מיד או לאחר זמן. הוא יכול לחשוף את מה שצריך לתקן, לתת הזדמנות להשתנות, להשיב את האיזון הפנימי.
חכמי ישראל מבארים זאת כך (רש»י בתחילת ספר בראשית): העולם לא היה יכול להתקיים אילו נברא על מידת הדין בלבד. לכן שיתף למידת הדין את מידת הרחמים. מכאן ברור ששני הכוחות הללו אינם מתחרים זה בזה. הם יוצרים יציבות — כמו שני יסודות שעליהם עומד העולם.