העונש הוא עניינו של האל, השיקום — עניינו של האדם
כאשר אדם נתקל בעוול, במיוחד אם הרע מכוון כלפי חסר ישע, עולה באופן טבעי השאלה: היכן הצדק ומתי יתגלה? ואם אנו מאמינים שהעולם מתנהל על פי חוק ולא על פי מקרה, קשה עוד יותר להבין מדוע הרע נשאר לפעמים בלי תגובה נראית לעין.
אפשר להבין זאת רק בהפרדה בין שני מישורים: כיצד פועל הקב»ה, וכיצד צריך לנהוג אדם שנפגע.
מנקודת מבטו של הבורא, השכר והעונש קיימים. העולם אינו מופקר. אך התורה מראה שוב ושוב: התערבות הקב»ה אינה מתרחשת באופן אוטומטי. לפעמים הרע הופך לתוצאה מיד, לפעמים — אחרי שנים, ולפעמים נשאר בלי עונש חיצוני, אף שתוצאותיו יתגלו במישור אחר, לא במקום שבו אנו רגילים לחפש את הצדק.
יש מקרים שבהם ההתערבות הייתה מיידית — אך כולם קשורים לא לפגיעה אישית, אלא לאיום על מה שקובע את משמעות קיומו של העם. כאשר נהרס מה שמחזיק את העולם באיזון — האמון בנביא, בתורה, ברעיון האל עצמו — ההתערבות הייתה ישירה. ולא לשם נקמה, אלא לשם שמירה על משען שבלעדיו היה העם מאבד את דרכו.
אך יש גם פרשות אחרות, הדומות הרבה יותר לחיי היומיום שלנו. אדם עושה רע, ושום דבר אינו קורה. השמיים אינם מחשיכים, האדמה אינה פוצה את פיה. והתורה אינה אומרת דבר על גורלו. אין פירוש הדבר שהוא «התחמק מעונש». פירושו שהאל אינו חייב לערוך הצגה של צדק לנגד עינינו. אם נפילתו של אדם אינה מסכנת אחרים ואינה הורסת את יסוד האמונה, היא יכולה להתרחש בשקט — או להימצא לגמרי מחוץ למה שמותר לנו לראות.
מכאן נובעת מסקנה חשובה: לחכות שהפוגע «יקבל את המגיע לו» — זהו עיסוק עקר. לא משום שאין צדק, אלא משום שהוא אינו פועל לפי ציפיותינו. המוסר של העולם עמוק יותר מתשובה לכאב אישי.
יש גם סיבה אחרת, מעשית יותר. אדם המקווה לראות את נפילת הפוגע קושר את עצמו לרעתו של אחר. הוא מתחיל לחיות לא מתוך תנועתו שלו, אלא בצלו של אחר. דבר זה הורס את היכולת להשתקם. התורה מציעה דרך אחרת: לא לצפות בעונשו של אחר, אלא לסגור את הדף הזה ולהמשיך הלאה, ולהשאיר את מידת התשלום למי שיודע באמת באיזו צורה עליו לבוא.
החכמים אמרו בחומרה רבה עוד יותר: לשמוח במפלת אחר מסוכן. לא רק משום שהדבר מפשט את התמונה המורכבת של הנפש האנושית, אלא גם משום שאדם השמח לאיד אחר יוצא בעצמו מתחום הרחמים שעליו נשענים חייו שלו. איש מאיתנו אינו קיים בכוחו שלו — ולשכוח זאת מסוכן יותר ממה שנדמה.
לפעמים אדם רע אכן משתנה. לא משום שרצינו בכך, אלא משום שמשהו בו מתהפך. מסופר על חכם שביקש תחילה מן השמיים להעניש את אלה שפגעו בו. אך כאשר הזכירו לו שיש לגנות את הרע ולא את נושאו — «ייתמו חטאים ולא חוטאים» — החל להתפלל שהמעשים עצמם ייעלמו. וכך היה — האנשים השתנו.
פרשה זו מראה: לפעמים נכון יותר לבקש לא את נפילת הפוגע, אלא את היעלמות מה שהופך אותו להרסני. זה קשה יותר, משום שזה דורש לצאת מגבולות הכאב שלך. אך דווקא ההבחנה הזו — בין האדם לבין מעשהו — עושה אותנו בוגרים יותר.
בסופו של דבר, השאלה «מדוע הרע לא נענש?» אינה שאלה על צדק, אלא על מה שאנו רוצים לקבל מן התשובה. אם אנו מחפשים את שיקום הסדר המוסרי — הוא קיים ופועל. ואם אנו מחפשים נקמה רגשית — אין זה עוד חיפוש אחר האמת, אלא המשך של הפצע שלנו.
ואז העצה המפוכחת ביותר היא זו: לתת לקב»ה לעשות את עבודתו, ולעצמך — את עבודתך. הצדק אינו תחום הניהול שלנו. תחומנו הוא לא להידמות לאלה שגרמו לנו כאב, ולא לתת למעשיהם לעצב את תגובותינו ואת החלטותינו.
העונש — עניינו של האל. הכבוד — עניינו של האדם.
