מהקהל אל הוורטיקל: כיצד איבדה הכנסייה את המודל הבית-כנסתי

מבחינה היסטורית, הנצרות הקדומה לא נולדה כ“מערכת כנסייתית” נפרדת במובן המאוחר של המילה. צורתה הראשונה הייתה קשורה קשר עמוק לסביבה הבית-כנסתית היהודית: קריאה בכתבי הקודש, תפילה, הוראה, משמעת קהילתית, זקנים, משרתים, סיוע לעניים. בברית החדשה ובטקסטים הנוצריים הקדומים עדיין ניכר שהקהילה נתפסה קודם כול כאסיפת מאמינים, ולא כמוסד שמנהלת אותו מעמד קדוש מיוחד. אפילו המונחים עצמם presbyteroi — זקנים, ו-episkopoi — משגיחים, פקחים — לא היה בהם בתקופה הקדומה, לעיתים קרובות, ההבדל הנוקשה שיופיע מאוחר יותר.

אחת העדויות החשובות מסוף המאה הראשונה היא האיגרת הראשונה של קלמנס מרומא אל הקורינתים, המתוארכת בדרך כלל לשנות התשעים של המאה הראשונה לספירה. היא מדברת על מינוי משרתים — בישופים/זקנים ושמשים — אך עדיין אינה מראה מודל שלם של בישוף מונרכי יחיד העומד מעל כל הקהילה כמרכזה הקדוש היחיד. קלמנס מגן על הסדר, על הרצף ועל הכבוד כלפי המשרתים שמונו, אך לשונו קרובה עדיין למשמעת קהילתית יותר מאשר למערכת הכמורה המאוחרת. זהו רגע היסטורי חשוב: ברומא של סוף המאה הראשונה סמכות הכנסייה עדיין אינה נראית כוורטיקל מגובש לחלוטין של בישוף אחד העומד מעל כולם.

מסמך קדום אחר הוא הדידכה, או “תורת שנים עשר השליחים”, המקושר בדרך כלל לסוף המאה הראשונה — תחילת המאה השנייה. הוא מזכיר נביאים, מורים, משרתים נודדים וכן בישופים ושמשים מקומיים. חשוב במיוחד שהקהילה נקראת בו במפורש: “מנו לכם בישופים ושמשים” הראויים לאדון. הדבר מלמד כי בקהילות קדומות מסוימות השירות הרוחני עדיין לא היה מופרד לחלוטין מן הקהילה עצמה: הקהילה השתתפה בהכרה במשרתיה ובמינויָם. יתרה מזו, הבישופים והשמשים נקראים אלה שממלאים את שירות הנביאים והמורים, ולא קסטה נפרדת המחליפה את אסיפת המאמינים.

המפנה ניכר היטב באיגרותיו של איגנטיוס מאנטיוכיה, שנכתבו בראשית המאה השנייה, בערך בשנת 110, בדרכו אל מותו כקדוש מעונה ברומא. אצל איגנטיוס כבר מובעת בעוצמה רבה הרעיון: שום דבר חשוב בחיי הכנסייה אין לעשות בלי הבישוף. הוא מדבר על שלישייה: בישוף, זקנים ושמשים. דווקא אצלו אנו רואים אחת העדויות הקדומות והבולטות ביותר למעבר אל מודל הבישופות המונרכית, שבו בישוף אחד נעשה מרכז האחדות של הכנסייה המקומית. מבחינה היסטורית הדבר מובן: הקהילות נאבקו בפילוגים, בתורות כוזבות ובחוסר יציבות פנימי. אך יחד עם זה מופיעה גם סכנה: האחדות מתחילה להיקשר יותר ויותר לא רק באמונה ובקהילה, אלא בכפיפות לתפקיד מסוים.

עד אמצע המאה השנייה המבנה נעשה בולט עוד יותר. יוסטינוס הקדוש ב“אפולוגיה הראשונה”, שנכתבה בערך בשנות החמישים של אותה מאה, מתאר את הפולחן הנוצרי ברומא: נקראים “זיכרונות השליחים” והנביאים, אחר כך יושב ראש האסיפה מורה את העם, ולאחריו נאמרות תפילות ומתקיים טקס האוכריסטיה; השמשים מחלקים את הקודש לנוכחים ולנעדרים. כאן עדיין נשמעת דמות של אסיפה שבה יש קריאה בכתבי הקודש והוראה, המזכירה את הצורה הבית-כנסתית, אך כבר מופיע סדר ליטורגי מגובש יותר, עם יושב ראש ושמשים.

על רקע זה אפשר להבין מה הדבר השלילי שהתגבש במערכת. הבעיה לא הייתה בכך שהופיעו משרתים, זקנים או בישופים. הבעיה החלה כאשר השירות הפך בהדרגה למעמד קדוש מיוחד, והקהילה — להמון פסיבי, שכבר אינו משתתף בחיים הרוחניים אלא מקבל אותם בתיווך הכמורה.

המודל הבית-כנסתי היה בנוי אחרת. היו בו מנהיגים, זקנים, קוראים, מורים, משרתים, אך הם לא יצרו מעמד כהונה נפרד במובן של בית המקדש. אחרי חורבן בית המקדש השני בשנת 70 נעשה בית הכנסת המקום המרכזי לתפילה, לקריאה בתורה, להוראה ולחיי הקהילה. כוחו לא היה בקסטה קדושה, אלא במבנה קהילתי יציב, בזיכרון, בלימוד ובמשמעת. הנוצרים הראשונים, ובמיוחד אלה שמקורם ביהודים, ירשו באופן טבעי הרבה מן הצורה הזאת: האסיפה, הקריאה בכתבי הקודש, ההוראה, התפילה, הסיוע לנזקקים.

אולם מתחילת המאה השנייה הקהילות הנוצריות מתרחקות יותר ויותר מן המודל הזה. הדבר לא היה קשור רק לארגון הפנימי, אלא גם לקרע ההיסטורי בין הכנסייה לבית הכנסת: אחרי המלחמה היהודית בשנים 66–70, חורבן המקדש, ולאחר מכן מרד בר-כוכבא בשנים 132–135, גדל המרחק בין היהדות לנצרות בחדות. הנצרות פחות ופחות ראתה את עצמה כתנועה בתוך העולם היהודי, ויותר ויותר הפכה למערכת דתית נפרדת בסביבה היוונית-רומית. יחד עם זה השתנה גם מודל הסמכות: מצורה של זקנים, קהילתית, בית-כנסתית — אל וורטיקל כנסייתי נוקשה יותר.

התוצאה השלילית העיקרית של התהליך הזה הייתה שהסמכות הרוחנית החלה להיפרד מן הקהילה עצמה. במודל הקדום המשרת היה בתוך האסיפה ובשבילה. במודל החדש הוא נעשה יותר ויותר מעל האסיפה. הכנסייה החלה להיתפס לא כגוף חי של מאמינים, אלא כמבנה שהכמורה מייצגת. הכמורה החלה לדבר בשם הכנסייה, להורות בשם הכנסייה, לקבוע את גבולות האמת בשם הכנסייה — ועם הזמן יותר ויותר להחליף את הכנסייה עצמה.

כך נוצר העיוות הכמרי: עם האלוהים חדל להיות נושא פעיל של אחריות רוחנית. המאמינים הפכו יותר ויותר למאזינים, לקבלני סקרמנטים, לכפופים לסדר הכנסייתי. והכמורה הפכה לשכבה מיוחדת, שבלעדיה אין האדם, כביכול, יכול עוד לעמוד כראוי לפני אלוהים. הדבר שונה בתכלית מההיגיון הבית-כנסתי, שבו מרכז הכובד היה בכתבי הקודש, בהוראה, בתפילה ובנאמנות קהילתית, ולא במעמדו המיוחד של אדם קדוש אחד.

יש להודות גם במורכבות ההיסטורית: הבישופות אכן סייעה לכנסייה לשרוד. היא חיזקה את המשמעת, הגנה מפני תוהו ובוהו, סייעה להיאבק בגנוסטיציזם, בפילוגים ובמורים שפעלו על דעת עצמם. אבל דווקא כאן טמון הפרדוקס. מה שנועד לשמור על האחדות החל בהדרגה ליצור תלות במוסד. מה שהתחיל כשירות לסדר החל להפוך לשלטון על המצפון. מה שנועד להגן על הקהילה נעשה מסוגל לדכא את השתתפותה החיה.

לכן ההתרחקות מן המודל הבית-כנסתי לא הייתה רק שינוי מינהלי. זה היה מפנה רוחני-היסטורי. הקהילה הנוצרית, שהייתה בתחילה קרובה לאסיפת תלמידים הקוראים בכתבי הקודש, מתפללים ונושאים באחריות הדדית, החלה להפוך בהדרגה למערכת כנסייתית שבה המרכז המכריע אינו כל הקהילה אלא הבישוף והכמורה. בכך התבטאה התוצאה השלילית העיקרית: השירות נעשה שלטון, השלטון נעשה מעמד קדוש, והכמורה תפסה בהדרגה את מקום הקהילה עצמה.

הטרגדיה ההיסטורית לא הייתה בהופעת הבישופים, אלא בכך שעם הזמן החלו לתפוס את שירות הבישוף לא כפונקציה של הקהילה אלא כשלטון על הקהילה. דווקא אז החלה הכנסייה להתרחק מן המודל הבית-כנסתי של האסיפה ולהפוך לוורטיקל קדוש, שבו הכמורה דיברה יותר ויותר במקום העם, ולא יחד עם העם.