מי הוא אדון השבת?

«ויאמר אליהם ישו: ‘השבת נעשתה בשביל האדם, ולא האדם בשביל השבת. לכן בן האדם אדון גם לשבת'».
(הבשורה על פי מרקוס ב, כז–כח)

במבט ראשון נראה המשפט הזה כהצהרה של ישו על עליונותו שלו על השבת. תאולוגים ופרשנים רבים קוראים אותו כך: «בן האלוהים, המשיח, מושל גם בדין השבת, ולכן רשאי לשנותו». אולם אם נקרא בעיון את הקטע כולו, בלי לתלוש את השורה האחרונה מהקשרה, וננסה לרדת לעומק מבנה המחשבה — עשויה להתגלות הבנה שונה לחלוטין.

מה נאמר באמת?

נתחיל מן הדקדוק. מילת המפתח במשפט היא «לכן». היא עומדת בראש המסקנה — כמעבר הגיוני: מן הנאמר לעיל נובע הנאמר להלן. גם בטקסט היווני מופיעה מילת הקישור ὥστε («כך ש־, לכן»), המדגישה קשר של סיבה ותוצאה. כלומר: מן הקביעה שהשבת משרתת את האדם, ולא להפך, נגזרת המסקנה בדבר אדנותו של בן האדם על השבת.

ועכשיו נחשוב: למי מתכוון ישו בקביעה הראשונה? הוא אומר: «השבת נעשתה בשביל האדם» — מדובר בבירור בבני האדם בכלל, לא בו עצמו. כלומר, השבת היא כלי, מתנה שנועדה לטובת האדם, ולא כדי שהאדם יהפוך לעבד שלה.

ואז גם היגיון המסקנה מורה: בן האדם = האדם. שהרי אם השבת ניתנה לאדם, ולא להפך — סימן שהאדם עומד מעל השבת. ודווקא לכן האדם הוא אדון השבת. ואכן, גם חז»ל אמרו כמעט באותן מילים: «לכם שבת מסורה, ולא אתם מסורים לשבת».

ומה עם הביטוי «בן האדם»?

לימדו אותנו מילדות להבין את «בן האדם» אך ורק כתואר של המשיח. ובהקשר מסוים של הבשורות אכן כך הדבר. אך השפה אינה חד־משמעית לעולם. בתנ»ך הביטוי בן אדם מופיע עשרות פעמים. ולרוב — כלל לא כתואר של המשיח, אלא ככינוי לאדם רגיל.

כך פונה ה׳ אל יחזקאל הנביא: «ואתה בן אדם…» (יחזקאל ז, ב). וכך נאמר על האדם בספר איוב (איוב כה, ו). זהו ביטוי שגור שמשמעו נציג האנושות, בן תמותה, דבר המנוגד לאלוקי. במובן זה, באומרו «בן האדם», עשוי ישו להתכוון לאדם בכלל — כנושא כבוד שקיבל מה׳ את השבת במתנה.

חשוב גם לזכור: הטקסט היווני המקורי של הבשורות נכתב באותיות גדולות בלבד. אין בו הבחנה בין אות גדולה לקטנה. לכן ההחלטה לכתוב «בן» באות גדולה היא בחירת המתרגם, ולא של מחבר הטקסט. ובחירה זו עשויה (במודע או שלא במודע) להשפיע על תפיסתנו את המשמעות.

מדוע זה חשוב?

במשך מאות שנים שימש הטקסט הזה להצדקת הרעיון שישו «ביטל» את השבת או העמיד את עצמו «מעל» התורה. אך אם מקבלים גישה זו, הטקסט מאבד את הקשר ההגיוני: אם השבת משרתת את האדם, כיצד נובע מכך שמישהו אחד, ויהיה מיוחד ככל שיהיה, יכול להיות «אדון השבת»?

להפך: הכול נעשה הגיוני אם מבינים שישו פונה אל שומעיו ומדבר עליהם, ולא רק על עצמו. הוא מלמד שהשבת אינה שלשלת, אלא דרך. היא לא נבראה כדי לשעבד, אלא כדי לשרת את האדם בהתקרבותו אל ה׳. זהו יום ש»פותח את הדלת», מוביל אל האדון. השבת היא כמשרת נאמן, כמורה דרך המלווה אותנו אל הבורא.

האם פירוש הדבר שהאדם מעל השבת?

במובן מסוים — כן. אך לא במובן של זלזול ביום השבת או עשיית כל העולה על הרוח. השבת היא משרתו של ה׳, ולא של האדם. אך דווקא משום שהאדם מוזמן לפגישה עם ה׳, המשרת הזה משרת לא כל אחד, אלא דווקא את האדם.

זוהי נקודה עדינה מאוד. האדם אינו מעל השבת; הוא מעל השעבוד לשבת. השבת אינה אדון, אלא דרך. אך גם האדם אינו «בעלים», אלא אורח מוזמן. ישו מזכיר: משמעות השבת אינה בפורמליות, אלא בחיבור החי של האדם עם האלוקי.

אם מבינים את דברי ישו ברוח זו, מתברר: הוא אינו מבטל את השבת ואינו ממעיט בערכה, אלא משיב לה את מהותה האמיתית. השבת אינה מערכת של איסורים, אלא זמן מיוחד של מפגש, מנוחה ועומק רוחני. היא משרתת את האדם, משום שהאדם נקרא לפגישה עם ה׳.

אך חשוב לזכור: אם אתה אדון השבת, התנהג כבעל בית אמיתי — באחריות, ביראת כבוד, בהבנת קדושת הרגע. אל תשתמש בשבת כדי להתרחק מה׳, אלא כדי להתקרב אליו.