במקום שבו מתחיל ה"אנחנו".

כאשר מדובר במצווה «ואהבת לרעך כמוך», רבים אובדי עצות כבר במילים הראשונות: מה בדיוק נחשב לאהבה? לכל אחד יש סיפור משלו, תגובות משלו, ניסיון משלו. לפעמים הוא תואם את ניסיונם של אחרים, ולפעמים — לא. לכן אין טעם לחפש הגדרה אוניברסלית. אך עצם ניסוח המצווה כבר מרמז על הכיוון: אין מדובר ברגשות, אלא בדרך של התייחסות.

לאהוב את עצמך — פירושו לחוש את שלמותך, לאחל לעצמך טוב ולהפחית ככל האפשר את כאבך. אין זה מעשה גבורה, אלא מנגנון אוטומטי שהאדם משתמש בו מלידתו. ודווקא על מנגנון זה מציעה התורה להישען: נסה לראות באחר לא בן לוויה מקרי, אלא אדם שטובתו אינה צריכה להיות לך אדישה.

לשם כך אין צורך לחוש רגשות עזים. בחיים הרגילים אנו מראים כל הזמן שאנו מסוגלים להרחיב את גבולות ה»אני» שלנו. אנו משתתפים ברגשותיהם של גיבורי ספרים וסרטים, מעודדים ספורטאים, שמחים בהצלחות של חברים. אין זו גדלות נפש — פשוט הנפש מכלילה לפעמים אנשים אחרים במרחב הפנימי שלה.

כך גם בחברות. בארצות שונות מבינים במילה «חבר» דרגות שונות של קרבה, אך בכל מקרה זהו אדם שאנו דואגים לו באופן טבעי. לא פעם, אחרי שנים, אנשים נמשכים שוב אל חבריהם לכיתה לשעבר לא מתוך נוסטלגיה, אלא משום שבתולדות חייהם הייתה תקופה של שותפות שלא התנדפה לגמרי. אכן, חוויות בית הספר היו שונות — אך אין בכך כדי למנוע יחס חם אל העבר.

מכאן נובעות שתי מסקנות פשוטות אך חשובות. הראשונה: את עצמנו אנו אוהבים — גם אם לפעמים אנו מפקפקים בכך במילים. השנייה: את אהבת הרֵע עדיף להתחיל לא מ»כל בני האדם» המופשט, אלא מאלה שכבר יש לנו כלפיהם אהדה טבעית. שם הכול ברור יותר: אתה מאחל טוב גם לעצמך וגם לו; אינך שואף להרוויח על חשבונו; אתה משתדל לסדר את המצב כך שיהיה טוב לשניכם.

אפשר להשוות זאת למקרים מוחשיים יותר. אם לאדם יש שני ילדים, הוא אינו עורך תחרות מי יקבל יותר תשומת לב; הוא דואג לשניהם בבת אחת, ואהבתו לאחד אינה כרוכה בפגיעה בשני. או פשוט יותר: יש לנו שתי ידיים — ואם אחת כואבת, איננו מתנחמים בכך שהשנייה בריאה. כאבה של האחת נוגע לגוף כולו.

כך גם ברֵע: אם מכלילים אותו ב»אני המורחב» שלך, כאבו חדל להיות «של אחר». משום כך המוסר היהודי ממליץ להתחיל את האהבה במעשה. עשה טוב לאחר — והוא יחדל בהדרגה להיות «אובייקט חיצוני». אנו משקיעים בו כוחות, זמן, דאגה — ובכך מתחילים לראות בו חלק מעולמנו שלנו. ואז הרצון בטובתו נולד לא מתוך חובה, אלא מתוך היגיון טבעי: «רע לי כשהוא סובל».

אין מדובר בהקרבה עצמית ולא בוויתור על האינטרסים שלך. מדובר ביכולת להרחיב את מסגרת מה שאנו מכנים «אני», כך שיהיה בה מקום לא רק לטובתך שלך, אלא גם לטובתו של אדם אחר.

זאת אני מאחל לכם: שיהיו לצדכם אנשים שאתם דואגים להם בכנות. שיימצא אצלכם מקום גם לאינטרסים שלכם וגם לאלה שאינם אדישים לכם. ומשם המעגל ילך ויתרחב בהדרגה — מחברים לקרובים, מקרובים לאלה שתוכלו לראות לא כמכשול, אלא כחלק מ»אנחנו» משותף. בזה בדיוק מתמצה התוכן המעשי של המצווה, בלי קישוטים רומנטיים ובלי נוסחאות מסובכות.