למי בכלל נחוצה תפילתך?
לפעמים אנו רוצים לחשוב שה׳ מצפה מאיתנו אך ורק לניצחונות גדולים וטהורים: שנלמד חצי תורה, שתפילותינו יהיו ארוכות מרשימת המטלות. נדמה שהכול נמדד בהיקף.
אך חכם אחד, רבי מנדל מקוצק, אמר אחרת:
«מי אמר לך שה׳ צריך את תפילתך ואת לימודך? אולי הוא צריך יותר את דמעותיך ואת ייסוריך?»
יש כאן רעיון חשוב מאוד: ה׳ שופט אותנו לא לפי כמה ומה השגנו, אלא לפי כמה מאמץ השקענו. לא התוצאה, אלא הדרך.
כשהערך אינו בתוצאה, אלא במאמץ
בסוף מסכת מנחות יש משנה המבארת עיקרון זה. בתורה נאמר באותה לשון על שלושה סוגי קרבנות: בהמה, עוף, מעט סולת. על כל אחד נכתב: «ריח ניחוח לה׳».
המשנה מבארת: «אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון לבו לשמים». אם יש לך רק קומץ סולת, אין זה פחות מפר בשווי אלף זהובים. כי לה׳ חשוב לא העושר, אלא הלב.
כל זה אינו תאוריה כלל.
כל מי שניסה ולו פעם אחת לחיות על פי מצפונו יודע שלעיתים קרובות הדבר הקשה ביותר אינו לעשות משהו גרנדיוזי. אלא לעשות משהו כלשהו כאשר שום דבר אינו מצליח.
מדוע עמלך חשוב גם בלי תוצאה מושלמת
בתפילת ההודיה שלאחר הלימוד אנו אומרים:
«אנו עמלים ומקבלים שכר, והם (הסוחרים) עמלים ואינם מקבלים שכר».
מה פירוש הדבר?
אם אדם עובד למען תוצאה — הוא מקבל תשלום רק על התוצאה. אם השקיע שנים והעסקה לא יצאה לפועל, הוא נשאר בידיים ריקות.
אך כאשר אתה לומד תורה או משתדל לקיים מצווה, אתה מקבל שכר כבר על העמל עצמו, גם אם לא הבנת הכול, לא עשית הכול בשלמות. כי העמל הזה משנה אותך מבפנים.
סיפורו של מתאגרף
אספר לכם סיפור המראה שבעיני ה׳ המאמץ יקר מניצחונות רועשים.
באמריקה חי מתאגרף יהודי. כשמלאו לבנו שש שנים, הוא שלח אותו לבית ספר יהודי. מה רע בכך? שילמד לפחות משהו על המסורת.
אך הכול התנהל אחרת ממה שציפה. הבן נמשך לתורה, התחיל לשמור מצוות. יום אחד רצה לחבוש כיפה. האב התנגד. התנגד עד כדי כך, שכמה פעמים «לימד את בנו שכל» באגרופים.
אך הנער לא נכנע. לימים גדל, עלה לארץ ישראל ולמד בישיבה ידועה. בכל שבוע שלח לאביו פקסים עם דברי תורה. ובהדרגה קרה נס: המתאגרף המזדקן רצה בעצמו להתחיל ללמוד תלמוד.
אך איך? הוא לא הכיר אפילו את האותיות. אז הגיע אל אותו מלמד שממנו התחיל הכול, ואמר: «אתה תלמד אותי».
הם התחילו מאל»ף בי»ת. אחר כך עברו למשנה. אחר כך — לתלמוד. דף גמרא אחד למד האיש הזה שנה שלמה. אך כשסיים אותו, היה מאושר כמו ילד.
הוא התקשר לגדול הדור, הרב משה פיינשטיין, ושאל:
«האם אפשר לערוך סעודה לכבוד דף אחד?»
הרב פיינשטיין אמר שלא שמע על דבר כזה. אך כששמע כמה מאמץ הושקע, השיב:
«לא רק אפשר — צריך. ואני בעצמי אבוא».
הרב עשה דרך ארוכה מאוד למען הסיום הזה. ובלילה שאחרי השמחה נפטר המתאגרף. הרב פיינשטיין בא שוב — הפעם להלווייתו.
מדוע הסיפור הזה חשוב?
משום שהוא מלמד אותנו את העיקר: ה׳ מעריך לא את ההיקף, אלא את המאמץ. לא כמה דפים למדת. אלא כמה פעמים נפלת וקמת. כמה פעמים היה לך מפחיד, מביך, קשה — ובכל זאת ניסית.
לא דמעותיך, לא ספקותיך ולא כישלונותיך הולכים לשווא. כי הרוחניות האמיתית אינה בכך שתיראה מושלם. אלא בכך שתעשה את מה שאתה יכול — ועוד קצת.
וכן, אולי יעלה בידך רק «דף» אחד.
אך אם הוא נקנה בייסורים, אם הפך לניצחונך האישי על עצמך — בהנהלת החשבונות של שמים הוא יקר יותר מכל התלמוד של אחר.
