«מי מביא לידי ניסיון: ה׳ או השטן?»

לא מזמן הסעירה ידיעה מבזקי החדשות: האפיפיור פרנציסקוס שינה את נוסח התפילה «אבינו שבשמים» הנוצרית. את המילים «ואל תביאנו לידי ניסיון» הציע להחליף בנוסח רך יותר: «אל תניח לנו ליפול בניסיון». לכאורה — תיקון קטן, מה כבר, כמה מילים. אך העניין אינו במילים, אלא במשמעות. האפיפיור האשים למעשה את הנוסח הישן בכך שהוא מציג את האל כמעין מפתה — כאילו הבורא מפתה את האדם אל מלכודת החטא, ואחר כך, בידיים שלובות, מתבונן בנפילתו.

פרנציסקוס הסביר את עמדתו בפשטות: האל הוא אב, ואב אינו דוחף את ילדיו לצרה, אינו מעמיד אותם בפני מכה. לדבריו, לא האל מפתה את האדם, אלא השטן. תפקידו של האל — לתפוס, לתמוך, לעזור לקום. והכול היה בסדר, אלא שיש בעיה: מנקודת מבט התורה, מנקודת המבט היהודית, המקראית, הקדומה, אי אפשר לחשוב כך.

העניין הוא שהתורה אינה מכירה בשום כוחות עצמאיים. אין ולא יכול להיות שטן עצמאי בעל קרניים וזנב, הפועל מאחורי גבו של ה׳ או נגדו. כל דבר בעולם הזה — כל רגע, כל תנועת נפש, כל מחשבה — הוא תוצאה של התוכנית האלוקית. בתורה יש מושג «יצר הרע», אך אין זה כוח חיצוני, אלא תוצר של האדם עצמו, עולמו הפנימי, מחשבותיו, תאוותיו ופחדיו. זה מה שנולד בתוכנו: לא רוח רעה לוחשת, אלא תכונותינו, חינוכנו, כאבנו וניסיוננו דוחפים אותנו אל בחירה זו או אחרת.

ויש גם השטן. אך גם הוא אינו כלל השטן מן הציורים הנוצריים — בעל עור אדום וקלשון. השטן הוא מעין האנשה של כוח ההרס, של מנגנון הניסיון. הוא כמו איתן רוחני סוער: ה׳ מתיר אותו כדי שהאדם, ההולך נגד הרוח, יוכל לצמוח, לחזק את רוחו, לחדד את חירות הבחירה. השטן אינו אויבו של ה׳. הוא משרתו. חלק מן התוכנית.

וכאן אנו מגיעים לעיקר. האפיפיור אומר: האל אינו מביא לידי ניסיון. והתורה אומרת: מביא. כן, מביא — אך לא כדי שניפול. אלא כדי שנקום. כדי שנצמח. כדי שנהיה בעצמנו לעצמנו.

כאן חשוב להבין שהמילה «ניסיון» מובנת שלא כהלכה בידי רוב האנשים. אין בה גוון של «פיתוי» לחטא, אלא דווקא משמעות של «מבחן», «אתגר». לא מלכודת, אלא הזדמנות. כמו אימון לספורטאי: קשה, כואב, רוצים לוותר — אך רק כך השרירים מתחזקים. בלי ניסיונות אין צמיחה. אין בגרות. אין חירות.

וה׳, כאב אמיתי, נותן לאדם אתגרים כאלה. דווקא משום שהוא אוהב. ובניסיונות האלה הוא אינו משאיר אותנו לבד עם הצרה — הוא נותן כוחות. אך רק אם אנו עצמנו נרצה להיאבק. נרצה לבחור בנכון. נעשה צעד — ואז תבוא גם העזרה. הכוח לעמוד אינו ניתן מראש, אלא בתגובה לבחירתנו.

לכן התפילה «ואל תביאנו לידי ניסיון» אינה בקשה שלא ינסו אותנו כלל. היא בקשה שהניסיון לא יהיה מעל לכוחותינו. שלא ייתנו לנו משא שישבור אותנו, אלא כזה שאפשר לשאת בשיניים חשוקות. כי ניסיון אמיתי אינו מלכודת, אלא דגל. המילה «ניסיון» קשורה ל»נס» — דגל, כמו שנאמר: «נתת ליראיך נס להתנוסס». הניסיון מרומם את האדם, עושה אותו גבוה יותר, מוצק יותר, חזק יותר. וכשאנו עוברים אותו — אנו מתרוממים. בעצמנו. לא כבובות חסרות אונים בידי כוחות רעים וטובים, אלא כיצורים היכולים לבחור ולנצח.

ה׳ אינו מתבונן באדישות בנפילותינו. הוא מתבונן איך אנו צומחים. והוא נותן לנו ניסיונות לא מתוך אדישות, אלא מתוך אהבה. כמו מאמן המציב לפני תלמידו משימות קשות, משום שהוא יודע: אתה מסוגל ליותר. וכשאנו מתפללים, אנו מודים: כוחותינו אינם מאיתנו, הוא נותן אותם. אנו מודים שבלעדיו לא נעמוד. ובכך עצמו אנו מתקרבים אליו.

לכן השאלה אינה אם ה׳ מביא לידי ניסיון או לא. השאלה היא מה עומד מאחורי הניסיון — נפילה או צמיחה? התשובה — צמיחה. הניסיונות הם סולם כלפי מעלה. רק השאלה אם יהיה לך הכוח לעשות את הצעד.

וכשתעלה, אל תשכח להביט לאחור — ולהודות למי שנתן לך את הסולם הזה.