לאהוב את ה׳ בכל הלב: כשהרצונות לומדים ללכת בעקבות האמת

בתורה נאמר: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ״ (דברים ו׳, ה׳). אבל מה פירוש לאהוב את הקדוש ברוך הוא בכל הלב ובכל הנפש? הרי האדם אינו מורכב רק משאיפות נעלות. בתוכו מתקיימים ללא הרף יחסי גומלין בין השכל לרצונות, בין אמונות לרגשות, בין צרכים רוחניים לבין קשרים והיקשרויות לעולם הגשמי. אנו יכולים להבין היטב כיצד עלינו לנהוג, ובאותו זמן להרגיש רצון עז לעשות בדיוק את ההפך. לכן, על פי הבנת התורה, אהבת ה׳ אינה מוגבלת לרגש דתי או להכרה בעצם קיומו. היא כרוכה בשינוי הדרגתי של עולמו הפנימי של האדם, שבו לא רק השכל מכיר באמת, אלא גם הרצונות מתחילים להתקרב אליה.

עם זאת, הרצונות האנושיים אינם רעים כשלעצמם. השאיפה להנאה, לרווחה, להכרה, לאהבה ולביטחון היא טבעית לאדם. השאלה היא איזה מקום תופסים הרצונות האלה בחיינו. כאשר הרצון הופך לערך העליון, האדם מתחיל בהדרגה להכפיף לו את אמונותיו, את מצפונו ואפילו את יחסיו עם הסובבים אותו. השכל, שאמור לסייע לנו להבחין בין טוב לרע, הופך לכלי המצדיק את מה שאנו רוצים. ואז האדם כבר אינו שואל את עצמו אם רצונו נכון, אלא מחפש הסברים מדוע חייבים למלא אותו. בדיוק כאן מתחילה אחת הצורות הקשות ביותר של העבודה הרוחנית — ללמוד להיות ישר עם עצמך.

אהבת ה׳ אינה דורשת את מחיקת האישיות, אלא שינוי של הסדר הפנימי שלה. האדם אינו מפסיק לחוות רצונות, פחדים, ספקות או היקשרויות. אך בהדרגה הוא לומד שלא להפוך את ה״אני״ שלו לקנה המידה היחיד של האמת. בפירושיהם לדברים ו׳, ה׳, אבן עזרא והרמב״ן דנים במשמעות הלב והנפש בעבודת הבורא. מאחורי ההבדלים בפרשנות עומדת שאלה משותפת: עד כמה מסוגל האדם להקדיש את חייו הפנימיים לקדוש ברוך הוא? הרי אפשר לקיים מצוות כלפי חוץ, ובו בזמן להישאר אדם שהנוחות האישית, הגאווה והאהבה העצמית חשובות לו יותר מכל דבר אחר. ולעומת זאת, אפילו מעשה קטן שנעשה בניגוד לאנוכיות ולמען קיום רצון הבורא עשוי להעיד על שינוי פנימי עמוק.

חשוב במיוחד להבין שהתפתחות רוחנית אינה מתרחשת ברגע אחד. אי אפשר להחליט יום אחד לאהוב את ה׳ בכל הלב ולהיפטר לנצח מכל הסתירות הפנימיות. אדם יכול לשאוף בכנות לטוב ובכל זאת לטעות, להיכנע לחולשותיו ולחזור להרגלים שהוא עצמו רואה כבלתי נכונים. אבל התורה פונה לאדם חי, ולא ליצור שכבר הגיע לשלמות. לכן לא רק הרמה הרוחנית שהאדם הגיע אליה חשובה, אלא גם הכיוון שבו הוא מתקדם. בכל פעם שאנו בוחרים לפעול על פי המצפון, אף על פי שאנו רוצים לנהוג אחרת, אנו משנים מעט את מי שאנחנו.

ייתכן שהצד העמוק ביותר של אהבת ה׳ הוא בכך שהיא מפסיקה בהדרגה להיות רק מילוי חובה והופכת לצורך פנימי. האדם מתחיל לשאוף לטוב לא רק מפני שכך נצטווה, אלא גם מפני שהוא כבר אינו רוצה לחיות אחרת. השכל והרצונות שלו מפסיקים להיות יריבים תמידיים ולומדים בהדרגה לשרת מטרה אחת. לאהוב את ה׳ בכל הלב אין פירושו לטעון שבליבנו כבר לא קיימות סתירות, אלא לבחור שוב ושוב במה שמקרב אותנו אליו. וייתכן שדווקא בעבודה היומיומית הזאת, שאינה נראית לעיני הסובבים אותנו, מתגלה העומק האמיתי של האמונה האנושית.