כשכבר לא צריך לברוח מעצמך

בדידות לא תמיד מתחילה כשאין אף אחד לידנו. לפעמים אדם חי בין אנשים, מדבר, צוחק, מקבל הודעות, נפגש עם חברים, ובכל זאת מרגיש בתוכו ריקנות מוזרה. כי נוכחותם של אחרים עדיין אינה מעידה על קרבה, והרעש שמסביב לא תמיד מסוגל להחריש את השקט שבפנים. אפשר לפחד מאוד להישאר לבד, לא מפני שאנחנו זקוקים כל כך לאדם אחר, אלא מפני שכאשר אנחנו לבד עם עצמנו, מה שאנחנו בורחים ממנו כבר זמן רב נעשה ברור מדי.

אולי משום כך אנחנו מחפשים לפעמים קשר מסיבות שאינן קשורות כלל לאהבה. נדמה לנו שאנחנו צריכים אדם, אבל למעשה אנחנו צריכים מישהו שיסיח את דעתנו מהחרדה שלנו, יעניק לנו תחושת חשיבות, ימלא את הזמן הפנוי וישכנע אותנו שזקוקים לנו ושאפשר לאהוב אותנו. האחר הופך בלי שנרגיש לתרופה לריקנות הפנימית שלנו. וכל עוד התרופה פועלת, אנחנו קוראים לזה אושר. אבל בהדרגה נוצרת תלות: כבר לא די לנו בכך שהאדם פשוט נמצא לידנו. עליו לאשר שוב ושוב שאנחנו חשובים. להשיב כפי שאנחנו צריכים. להעניק את מידת תשומת הלב שאנחנו מבקשים. להציל אותנו ממצב רוח רע. והאהבה מתחילה להפוך לחובתו של אדם אחד להחזיק את עולמו הפנימי של האחר.

אבל שום אדם אינו יכול להציל אותנו מעצמנו ללא הרף. אפשר לקבל אהבה רבה מאוד ובכל זאת להרגיש שהיא אינה מספיקה, אם יש בתוכנו מקום שאנחנו דורשים שיתמלא מבחוץ.

בספר משלי נאמר: ״נפש ברכה תדשן, ומרוה גם הוא יורא״ (יא, כה). במילים האלה יש היפוך מפתיע של ההיגיון הרגיל שלנו. אנחנו חושבים: קודם צריך למלא אותי, ואז יהיה לי מה לתת. קודם שיאהבו אותי — ואז אוכל לאהוב. קודם שמישהו יעשה אותי מאושר — ואז אחלוק את האושר שלי. אבל מתברר שהנפש יכולה לנוע גם בכיוון ההפוך: אדם מתחיל לתת, ומגלה בתוכו משהו שלא הבחין בו קודם.

שלמות פנימית אינה אומרת שאיננו זקוקים לאיש. זו לא תהיה חירות, אלא צורה אחרת של בדידות. אדם זקוק לאדם. אנחנו זקוקים לאהבה, לחברות, למגע, לשיחה, לתחושה שמישהו מחכה לשובנו. אבל יש הבדל עצום בין ״אני זקוק לך, כי בלעדיך אני מרגיש כאילו אינני קיים״ לבין ״אני זקוק לך, כי אני רוצה לחלוק איתך את מה שיש בתוכי״.

במקרה הראשון אנחנו נאחזים. בשני — נפתחים.

אולי התבגרותה של הנפש מתחילה כאשר אדם מפסיק בהדרגה לראות באחר תשובה לכל שאלותיו הפנימיות. הוא לומד לשהות בשקט בלי לפחד ממנו. מפסיק למדוד את ערכו לפי כמות תשומת הלב שהוא מקבל. הוא כבר אינו רואה בכל ערב שהוא מבלה לבדו הוכחה לכך שמשהו בו אינו כשורה. הוא מתחיל להכיר את עצמו בלי קהל.

ואז קורה דבר מפתיע: אדם שלמד להיות לבד נעשה מסוגל הרבה יותר לקרבה אמיתית. כי עכשיו הוא מגיע אל האחר לא בידיים ריקות. הוא כבר אינו זקוק לאישורים בלתי פוסקים לכך שהוא אהוב. הוא יכול להקשיב, ולא רק לחכות שיקשיבו לו. הוא יכול לתת מרחב בלי לחוות אותו כדחייה. הוא יכול לאהוב בלי להפוך את האהבה לפחד מפני אובדן.

ייתכן ששלמות פנימית אינה מצב שבו האדם מספיק לעצמו. לעולם לא נוכל להסתפק רק בעצמנו. זהו מצב שבו אדם אחר כבר אינו חייב למלא בנוכחותו את הריקנות שאנחנו פוחדים לפגוש.

ואז האהבה משנה את משמעותה. אנחנו כבר לא אומרים לאדם: ״מלא את חיי, כי בלעדיך הם ריקים״. אנחנו יכולים לומר דבר אחר לגמרי: ״כבר יש לי חיים משלי. ואני רוצה לחלוק אותם איתך״.

אולי בדיוק ברגע הזה מסתיימת הבריחה מן הבדידות, ומתחילה קרבה אמיתית.