כשהאמונה אינה נותנת תשובות

כאשר מתרחשת טרגדיה בחיים, אנחנו כמעט תמיד מנסים למצוא לה הסבר. מדוע זה קרה? מדוע דווקא האנשים האלה נפגעו? מדוע הקדוש ברוך הוא אפשר דבר שנראה לנו מנוגד לחלוטין לרחמיו ולצדקתו? ונדמה לי שהדבר הקשה ביותר בנסיבות כאלה אינו רק לשאת את הכאב, אלא גם לקבל את העובדה שלחלק מן השאלות פשוט אין לנו תשובה. והיעדר תשובה אינו הופך את השאלות עצמן לבלתי ראויות. לאדם יש זכות שלא להבין את המתרחש, לחוש פחד, בלבול, צער ואפילו מחאה פנימית. הרי אמונה אינה פירושה שאנחנו תמיד מסוגלים להסביר את מעשיו של הקדוש ברוך הוא. ובוודאי שאין היא מחייבת אותנו לראות בטרגדיה דבר טוב רק משום שאנחנו מאמינים בהשגחתו.

במסורת היהודית יש רעיון עמוק מאוד: כאשר אדם ניצב מול אסון, חשוב שלא ישאל רק מדוע הוא התרחש, אלא גם יחשוב מה המצב הזה דורש ממנו עצמו. וכאן הייתי מבקש להבחין הבחנה עקרונית. איננו יכולים לטעון שאנחנו יודעים בשל אילו מעשים סבלו אנשים אחרים, או איזו מטרה מסוימת ביקש הקדוש ברוך הוא להשיג כאשר אפשר את סבלם. הסברים כאלה עלולים להיות לא רק שגויים, אלא גם אכזריים כלפי מי שנפגעו. אולם אנחנו יכולים לשאול את עצמנו: מה עליי לעשות עכשיו? למי אני יכול לעזור? כיצד אוכל לשמור על אנושיותי? כיצד לא אתן לפחד, לשנאה או לייאוש לקבוע את מעשיי? ייתכן שדווקא בכך טמון אחד ההיבטים החשובים ביותר של אחריות רוחנית — לא להסביר את כאבו של הזולת, אלא להגיב אליו כראוי באמצעות המעשים שלנו.

בהקשר הזה אני נזכר בסיפור ניסיונו של אברהם, המתואר בספר בראשית, פרק כ»ב. בדרך כלל אנחנו רואים בו ניסיון של ציות: האם אברהם יוכל לקיים את ציוויו של הקדוש ברוך הוא, קשה ככל שיהיה? אולם הרב שמעון שוואב מציע לשים לב גם להיבט אחר של המתרחש — הניסיון של תודעת האדם עצמה. הרי אברהם לא ניצב רק מול דרישה מכאיבה. הוא עמד בפני סתירה שלא היה יכול ליישב בדרך שהכיר. הקדוש ברוך הוא הבטיח לו זרע דרך יצחק, ואילו כעת נדמה היה שהציווי מטיל ספק בעצם קיומה של ההבטחה הזאת. יתרה מזאת, אברהם הקדיש את חייו להפצת הידיעה על הבורא האחד והרחום, והעמיד תפיסה זו מול המנהגים האכזריים של העולם שסביבו. ועתה הוא ניצב בפני אירוע שמנקודת מבט אנושית סתר את כל מה שידע על אלוהים.

בתפילות הסליחות יש פנייה אל הקדוש ברוך הוא בבקשה שיענה לנו כפי שענה לאברהם בהר המוריה. עם זאת, התורה עצמה אינה מביאה את מילותיה של תפילה כזאת מפי אברהם. הרב שוואב מציע לראות בכך בקשה לשמור על האמונה לנוכח סתירה שאין אפשרות ליישב. ונדמה לי שזוהי מחשבה חשובה מאוד. הרי לפעמים אדם נאלץ להתמודד לא רק עם אובדן, פחד או סבל, אלא גם עם התמוטטות תפיסת העולם שהייתה מוכרת לו. מה שרק אתמול נראה מובן וצודק, היום כבר אינו מתיישב עם מה שהוא רואה ומרגיש. ואז השאלה אינה רק כיצד להמשיך לחיות, אלא כיצד לשמור על הקשר עם הקדוש ברוך הוא כאשר אינך מבין כלל את המתרחש.

אבל כאן חשוב שלא לבלבל בין אמונה לבין איסור לשאול שאלות. בספר איוב אנחנו פוגשים אדם שאינו מסתיר את כאבו ופונה בגלוי אל אלוהים בשאלות קשות. עצם הפנייה הזאת מלמדת שהחיים הרוחניים אינם מסתכמים בהסכמה שקטה עם כל מה שמתרחש. לפעמים תפילה היא הודיה, לפעמים בקשה, ולפעמים שיחה נואשת עם הבורא, שבה האדם מנסה להבין את מה שאינו מסוגל להבין. וייתכן שהנאמנות לקדוש ברוך הוא אינה מתבטאת בהיעדר ספקות, אלא בכך שגם עם ספקותיו האדם ממשיך לפנות אליו.

עלינו לנהוג בזהירות מיוחדת כאשר אנחנו מדברים על טרגדיות גדולות כמו השואה. אינני חושב שיש לנו זכות מוסרית להסביר את מותם של אנשים חפים מפשע באמצעות הצורך באיזה לקח רוחני. ובוודאי שאין לדרוש מאדם שעבר זוועות למצוא בהן מיד משמעות. יש סבל שלנוכח קיומו נכון יותר קודם כול לשתוק, לגלות חמלה ולהושיט עזרה. ורק האדם שחווה את הסבל בעצמו, אם ירצה בכך, יכול להרהר בשאלה כיצד מה שעבר שינה את יחסו לחיים ולאמונה. איננו חייבים להצדיק את הרוע כדי להמשיך להאמין בטוב.

במסורת היהודית התקופה של ניסיונות קשים הקודמים לגאולה נקראת «חבלי משיח». הדימוי של חבלי לידה מבטא את הכאב המלווה את לידתו של דבר חדש. אולם הייתי נזהר מאוד מלהחיל את הדימוי הזה על אירועים היסטוריים מסוימים. איננו יודעים אילו אירועים שייכים לתקופה הזאת וכיצד בדיוק מתגלה תוכניתו של הקדוש ברוך הוא. לכן מסוכן להכריז על כל טרגדיה חדשה כסימן להתקרבות הגאולה. חשוב הרבה יותר לזכור שגם בזמנים הקשים ביותר האדם אינו פטור מחובתו לשמור על רחמים, צדק ואחריות כלפי אחרים.

ואתה יודע, נדמה לי שלפעמים אנחנו מקדישים תשומת לב רבה מדי לשאלה עד כמה האמונה שלנו חזקה, ומעט מדי לשאלה מה היא באמת עוזרת לנו לעשות. הרי אדם יכול לדבר על ביטחון מוחלט בקדוש ברוך הוא, ובכל זאת להישאר אדיש לסבלם של אחרים. ואדם אחר יכול לעבור משבר פנימי קשה ביותר, לשאול שאלות מכאיבות, ובכל זאת להמשיך לעזור לאנשים, להגן על החלשים, לדאוג לקרוביו ולא לוותר על עקרונותיו המוסריים. ואינני בטוח שהאדם השני רחוק יותר מן האמונה האמיתית מאשר הראשון.

ייתכן שהניסיון העמוק ביותר של האמונה אינו טמון ביכולת להסביר את המתרחש, אלא ביכולת שלא לאבד את עצמנו כאשר אין הסברים. לא לאפשר לכאב להפוך לאכזריות, לפחד להפוך לשנאה, ולאכזבה להפוך לאדישות מוחלטת. איננו יכולים תמיד להבין מדוע הקדוש ברוך הוא מאפשר לאירועים מסוימים להתרחש. אבל אנחנו יכולים לשאת באחריות למה שאנחנו עצמנו מביאים אל העולם בעקבותיהם. ולפעמים התפילה הכנה ביותר אינה בקשה לגלות לנו את כל סודות השגחתו, אלא מילים פשוטות: עזור לי לשמור על אמונתי, שלא יתקשה לבי, ולהישאר אדם גם כאשר אינני מבין כלל מה מתרחש.