«הנפילה כחלק מן הדרך»
אדם המנסה ברצינות לעבוד על עצמו נתקל די מהר בעובדה לא נעימה: המאמץ אינו מבטיח היעדר טעויות. אפשר לשאוף בכנות להגינות, למשמעת, לחיים רוחניים — ובכל זאת למעוד, לטעות, לחזור להרגלים ישנים. אצל רבים עולה ברגע הזה מחשבה סמויה: אולי משהו לא בסדר איתי. אולי אינני מסוגל לצמיחה יציבה.
בספר קהלת נאמר: «כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא» (ז, כ). אין זו הצדקה לחולשה, אלא קביעה על האופן שבו בנוי האדם. הטעות משולבת בתהליך ההתפתחות. האדם אינו נע בקו ישר.
מכאן נובעת מסקנה חשובה ראשונה: הבעיה אינה בכך שהאדם נופל. הבעיה מתחילה כשהוא מסיק מן הנפילה מסקנה סופית על עצמו.
במסורת היהודית הייאוש נחשב לעמדה הסותרת את עצם טבעו של האדם. אחד ההוגים של המאה התשע־עשרה, רבי צדוק הכהן מלובלין, הפנה את תשומת הלב לסיפור הולדת יצחק. אברהם ושרה היו זקנים באים בימים. לפי כל חשבון טבעי לא יכלו להיות להם ילדים. אפילו כשנאמר להם על הולדת הבן העתידה, התגובה הייתה צחוק — לא שמחה אלא חוסר אמון. הולדת יצחק התרחשה אחרי שהתקווה האנושית מוצתה לגמרי.
משמעות האירוע הזה, לפי הסברו של רבי צדוק, אינה רק בנס. הוא קובע עיקרון: מצב הנראה סגור אינו בהכרח סגור. האדם עשוי לראות מבוי סתום, אבל נקודת מבטו מוגבלת. אין זו קריאה לתמימות, אלא תזכורת לגבולות החשבון האנושי.
בחיבור אחר שלו מנסח אותו רבי צדוק עיקרון כללי יותר: האפשרות לצמוח מניחה את האפשרות ליפול. בזה ההבדל בין אדם למלאך. במחשבה היהודית המלאך הוא ישות שאין לה בחירה חופשית. מדרגתו קבועה. האדם לעומת זאת נמצא בתנועה. הנביא זכריה מוסר את דבר ה׳: אם תלך בדרכי, «ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה». החכמים מסבירים: המלאכים נקראים «עומדים», האדם — «מהלך». הוא עולה או יורד, אבל אינו נשאר במקומו.
אם מסלקים את האפשרות ליפול, נעלמת גם האפשרות לעלות. קיפאון אינו ביטחון אלא היעדר התפתחות. בספר משלי נאמר: «כי שבע ייפול צדיק וקם» (כד, טז). בדרך כלל קוראים את הפסוק כשבח לעמידות: למרות נפילותיו, האדם נשאר צדיק. אבל רבי יצחק הוטנר מציע באחד ממכתביו נקודת מבט אחרת: דווקא דרך הנפילות מתעצב מי שנקרא בסופו של דבר צדיק. לא למרות הנפילות, אלא בתהליך ההתגברות עליהן.
חשוב להבין זאת נכון. אין מדובר בחיפוש טעויות או בהצדקת חולשה. אין מציעים לנו ליצור לעצמנו ניסיונות במתכוון. יתרה מזו, בתפילה היומית מבקש האדם «ואל תביאנו לידי ניסיון». אבל אם הניסיון כבר בא, השאלה עומדת אחרת: מה אעשה איתו?
כל ניסיון דורש משאבים פנימיים. אבל בה בעת הוא גם מעצב את המשאבים האלה. אדם שמעולם לא התמודד עם מאבק פנימי רציני אינו מכיר לא פעם לא את חולשותיו ולא את כוחותיו. הנפילה חושפת לפעמים את מצב הדברים האמיתי. רבי חיים שמואלביץ ציין בשיחותיו שלפעמים מניחים לאדם למעוד כדי שיראה את עצמו בלי אשליות. בשגרה הרגילה הרבה דברים מיטשטשים. טעות יכולה לטלטל ולהראות לאן באמת מובילה הדרך שנבחרה.
במסורת היהודית תהליך החזרה אחרי טעות נקרא תשובה — מלשון «שיבה». אין זו רק חרטה, אלא שינוי כיוון. הטעות נעשית נקודת מפנה. אם האדם מודה בה ביושר, נוטל אחריות ומתקן את התנהגותו, הוא יוצא מן המצב חזק יותר משהיה לפניו.
העיקרון המעשי כאן אוניברסלי. אי אפשר להבטיח שלא תיפלו. אפשר להבטיח דבר אחר: אם אחרי נפילה תנתחו אותה, תפיקו לקח ותתקנו את מעשיכם, המדרגה הבאה תהיה גבוהה מן הקודמת.
הייאוש אומר: «זה הסוף, אינך מסוגל». הבגרות אומרת: «זה חלק מן הדרך — התבונן והמשך הלאה».
