«קדמות הבורא, היותו בלתי גשמי ועבודתו לבדו»

אנו ממשיכים בדרכנו בשלושה עשר העיקרים של הרמב״ם. כבר עסקנו בעיקר הנוגע למציאות הבורא, ובפעם הקודמת דיברנו על עיקר אחדותו.

יש ביטוי ידוע: «תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב». הגימטריה, הערך המספרי של המילה «תורה», היא שש מאות ואחת עשרה. הדבר רומז לכך ששש מאות ואחת עשרה מצוות שמענו מפי משה, ושתי מצוות שמענו ישירות מן הקב״ה בהר סיני: «אנכי ה׳ אלוקיך» ו«לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני».

מה זה אומר לנו מעבר לפשט? יש כאן גם משל עמוק יותר. בשכלו יכול האדם להגיע לשני דברים, ולשם כך אינו זקוק בהכרח להתגלות. הדבר הראשון הוא מציאות הבורא. די להתבונן בעולם ולהרהר בו. הדבר השני הוא אחדות הבורא. גם לכך יכול האדם להגיע בשכלו.

עסקנו בכך בפעם הקודמת. אם יש גבולות, יש מי שקבע את הגבולות האלה. מי שהגביל צריך בעצמו לעמוד מעל ההגבלות. אילו היו אלים רבים, או אפילו שני אלים, לכל אחד מהם היה גבול כלשהו. אבל אם יש גבול, יש מי שקבע אותו, והוא כבר נמצא מחוץ לגבול הזה. כך אנו מגיעים בדרך ההיגיון למושג האחדות.

אבל לכל השאר נחוצה התגלות. אנו יכולים להגיע למסקנה שיש אלוקים ושהאלוקים אחד, אבל מעבר לכך, בלי התגלות, איננו יודעים דבר. מה הוא רוצה מאיתנו? האם הוא מתקשר איתנו? האם הוא מתגלה אלינו? איך ברא את העולם הזה? אולי ברא אותו כניסוי, סובב אותו כסביבון והניח לו להסתובב מעצמו? איננו יודעים. כדי להבין את רצון הבורא, נחוצה התגלות.

עתה נעבור לעיקר השלישי – עיקר הנצחיות, או הקדמות, של הבורא. במובן מסוים אפשר לגזור את כל שאר העיקרים באופן הגיוני מן העיקרים הבסיסיים הראשונים. אילו אמרנו, כפי שסבר למשל אריסטו, שיש אלוקים ויש חומר נצחי, הייתה מתעוררת בעיה חמורה. אריסטו סבר שהחומר נצחי, והאלוקים רק מעצב אותו ומניע אותו, כמין מכונאי או מניע ראשון.

אבל מנקודת מבטה של היהדות הדבר בלתי אפשרי. אם החומר נצחי, הרי שהוא קיים באופן בלתי תלוי בבורא. אז מתברר שיש שתי ראשיות: הבורא והחומר. ואם יש דבר נצחי מלבדו, הבורא כבר מוגבל על ידי דבר אחר. הדבר סותר את עיקר אחדותו המוחלטת ואי־מוגבלותו.

לפי אחד ההסברים, על כך מבוסס גם חטא האדם הראשון. הנחש אמר לאדם שהקב״ה כביכול אכל מן העץ הזה וברא את העולם, ואם בני האדם יאכלו ממנו, יהיו כאלוקים. משמעות הפיתוי היא שהעץ כביכול קדם לבריאה, כלומר שהיה קיים חומר נצחי או כוח נצחי מלבד הבורא.

מנקודת מבטה של היהדות זה שגוי. יתרה מזו, זוהי כבר אמונה פסולה, כי היא מגבילה את הבורא. הקב״ה אומר: «אני ראשון ואני אחרון». מה בדיוק פירוש «אחרון» – האם העולם יהיה נצחי או לא – זהו כבר נושא תאולוגי נפרד. אבל שפעם לא היה דבר מלבדו – זהו עיקר אמונה. לא היה חומר, לא מרחב ולא זמן.

הזמן והמרחב נבראו. בלשון מודרנית אפשר לומר שהזמן קשור במרחב, כי אירועים מתרחשים במרחב, ומחוץ לאירועים מאבד מושג הזמן עצמו את משמעותו. «בראשית» פירושו שבראשית ברא הקב״ה את הזמן ואת המרחב עצמם. לפני כן היה הקב״ה מחוץ לזמן ומחוץ למרחב. ההגדרות «לפני» ו«אחרי» אינן חלות עליו. הזמן התחיל מרגע בריאת העולם.

זהו העיקר השלישי של האמונה: הבורא קדמון, הוא הראשון, ולא קדם לו דבר.

עתה נעבור לעיקר הרביעי – שהבורא אינו גוף. זהו עיקר חשוב מאוד. יש מחלוקת בין הרמב״ם לראב״ד. גם הראב״ד מסכים שאין לבורא גוף ואין לו דמות, אבל הוא אומר שאדם הטועה וחושב שיש לבורא דמות כלשהי אינו נקרא בהכרח מין. אולם אנו קיבלנו את שלושה עשר העיקרים של הרמב״ם, ולפי הרמב״ם היותו של הבורא בלתי גשמי הוא דווקא עיקר אמונה.

מה פירוש עיקר? כבר אמרנו: עיקר הוא השקפה נכונה על העולם. אין זו אפילו מצווה בלבד. מצווה קשורה תמיד במעשה בזמן ובמרחב. ועיקר הוא דבר שיש לדעת, דבר המעצב השקפת עולם נכונה על פי היהדות.

אין לבורא שום גוף, שום דמות ושום צורה. מדוע? כי כל גוף הוא הגבלה. אם יש צורה, יש גבול. ואם יש גבול, יש מי שהגביל. לכן הבורא אינו יכול להיות גשמי.

אפשר לשאול: האם הבורא חומרי או רוחני? התשובה: לא זה ולא זה. חומריות ורוחניות הם מושגים יחסיים. אנו יכולים לדבר על חומר גס יותר ועל צורות קיום עדינות יותר. למשל, אור, פוטונים, גלי רדיו – האם הם חומריים או לא? מצד אחד איננו יכולים לגעת בהם, מצד שני הם קיימים במסגרת עולמנו ויש להם תכונות מוגדרות.

המלאכים הם כבר רמה אחרת. אי אפשר לקרוא להם גשמיים במובן הרגיל, אבל גם להם יש צורת קיום מסוימת, גבול מסוים. במחשבת ישראל מבחינים בין המושגים «חומרי» ו«גשמי». «גשמי» הוא המוחשי, מה ששייך לעולמנו הנתפס בחושים. «חומרי» הוא מושג רחב יותר של חומריות, כלומר קיומם של צורה, גבולות, הגדרה.

מלאכים, עולמות רוחניים, רמות שונות של הבריאה – כל אלה נבראו גם הם. לכל דבר יש רמה משלו, גבול משלו, מקום משלו במערכת העולמות. אבל הבורא נמצא מחוץ לכל זה. הוא בורא גם את החומריות וגם את הרוחניות. הוא מחוץ לקטגוריות האלה.

על פי הקבלה יש כמה רמות של עולמות. התחתונה היא עולם העשייה. גם בו יש רמות שונות. אנו נמצאים ברמה התחתונה ביותר – מלכות דמלכות של עולם העשייה. זוהי רמת העולם הגשמי, של מה שאפשר לחוש.

אבל גם בעולם העשייה יש רמות רוחניות. למשל, השפעת הכוכבים, השפעות אסטרולוגיות – היהדות מכירה בכך שהשפעות כאלה קיימות, אך משייכת אותן לרמות הרוחניות התחתונות של עולם העשייה. מעליו נמצא עולם היצירה – עולם המלאכים התחתונים המשפיעים על הכוכבים. מעליו – עולם הבריאה, עולם המלאכים העליונים, רמת גן עדן העליון. ומעל לכך – עולם האצילות, עולם הספירות האלוקיות, שבו האלוקות גלויה במידה כזאת שלא יכולה להתקיים שם מציאות נפרדת רגילה.

הכלל הוא: ככל שגילוי האלוקות גבוה יותר, כך נדרש יותר ביטול – ביטול עצמי, ביטול ה«אני». ככל שנברא גשמי ונפרד יותר, כך הוא מסוגל פחות לשאת את גילוי האלוקות.

אילו נגלה אלינו עתה מלאך, היה זה כשלעצמו זעזוע. בתנ״ך הוריו של שמשון, כשראו מלאך, נבהלו ואמרו: «מות נמות כי אלוקים ראינו». המפרשים מציינים את ההבדל בין הדורות. הגר, שפחת אברהם, דיברה בשלווה עם מלאכים. וכעבור כמה דורות כבר לא יכלו בני אדם לשאת גילוי כזה.

על דוד המלך נאמר שבסוף ימיו היה קר לו, ושום דבר לא יכול היה לחמם אותו. אחד ההסברים אומר שפעם ראה את מלאך המשחית עומד על ירושלים, ומכך קפא הדם בעורקיו. מצב זה נשאר עמו עד סוף ימיו.

אם כך קורה במפגש עם מלאך, מה נאמר על גילוי הבורא עצמו? לכן בעולמות העליונים יכולים לשהות רק ישים שיש בהם ביטול עצום: מלאכים עליונים, נשמות צדיקים, נשמות בדרגת משה רבינו ומעלה.

אבל גם כל הרמות האלה נבראו. הן יכולות להיות רוחניות, נעלות מאוד, אבל עדיין יש להן גבולות. הבורא לעומת זאת נמצא מחוץ לכל חומריות ומחוץ לכל רוחניות. הוא בורא את זו ואת זו.

לעיקר זה שייכת שאלת ההגשמה. הגשמה היא כאשר מדברים על הבורא במושגים אנושיים: «עיני ה׳», «יד ה׳», «הקב״ה צוחק», «הקב״ה כועס» וכדומה. בתורה מופיעים ביטויים כאלה. נאמר גם שבסיני נגלה כזקן בעל זקן לבן, ובקריעת ים סוף כבחור איש מלחמה.

אבל כל אלה דימויים. התורה מדברת בלשון המובנת לאדם. בשום פנים אין להבין את הביטויים האלה כפשוטם. התורה עצמה מדגישה: «תמונה אינכם רואים זולתי קול». כל התיאורים אינם תכונות גופניות, אלא דרכים לבטא רעיונות רוחניים בלשון בני אדם.

למשל, כשאנו אומרים שסופר אחד קרוב לאחר, איננו מתכוונים שהם יושבים זה לצד זה פיזית. אנו מדברים על קרבה בסגנון, ברוח, בהשקפת העולם. באותו אופן יש להבין את ביטויי התורה. «עין ה׳» יכולה לסמל השגחה והנהגה אלוקית. «יד ה׳» – פעולה, גילוי כוח, התערבות בעולם. אבל אין זו יד במובן הפיזי.

לכן אסור לצייר את הבורא. אין זה רק איסור חמור, אלא פשוט אבסורד. איך אפשר לצייר את מי שאין לו דמות וצורה? ציור הבורא סותר את יסוד האמונה היהודית עצמו.

הוא הדין בציורים של ישים רוחניים. בתקופות שונות הופיעו צורות ציור שונות, אבל בכלל לא נהוג ביהדות לצייר לא את הבורא ולא מלאכים. גם כאשר יחזקאל הנביא מתאר מלאכים, את המרכבה, כנפיים ודימויים אחרים, אין להבין זאת כפשוטו.

למשל, בחסידות מוסבר שכנפי המלאכים יכולות לסמל רמות שונות של אהבה ויראה כלפי הבורא. כנפיים אחדות מכוונות כנגד אהבה ויראה טבעיות, אחרות כנגד שכליות, הנולדות מתוך התבוננות, ואחרות כנגד רגשיות. כלומר, אין מדובר בכנפיים פיזיות, אלא בכוחות ורמות רוחניים.

משום כך במשך זמן רב הוגבל לימוד הקבלה. אחת הסיבות הייתה שאדם שאינו מוכן עלול להתחיל להבין את הדימויים הרוחניים כפשוטם ולהיכשל בהגשמה. בקבלה יש תרשימים רבים, שרטוטים, תיאורים של «מעלה» ו«מטה», אבל בעולמות הרוחניים אין מרחב במובן שלנו. אין מעלה ומטה פיזיים. אלה כינויים לשוניים לרמות רוחניות.

אם כן, העיקר הרביעי הוא שהבורא אינו גוף. אין לו גוף, אין לו דמות, הוא אינו מתגשם באדם, ולגבי היהדות זהו עיקרון מוחלט.

חשוב מאוד שיהיו שלושה עשר העיקרים האלה בסיס איתן. כל עיון נוסף, פילוסופיה, אידאולוגיה ודיון יש בהם טעם רק כאשר יש לאדם יסוד ברור. הדבר דומה לחוט של אריאדנה מן המיתוס היווני על תזאוס והמינוטאור. תזאוס נכנס למבוך, אבל קשר חוט בכניסה, שבזכותו יכול היה אחר כך לצאת חזרה. כך גם שלושה עשר העיקרים הם חוט המחזיק את האדם כאשר הוא נכנס לעיונים פילוסופיים מורכבים. בלי החוט הזה אפשר ללכת לאיבוד.

עתה נעבור לעיקר החמישי: אין לעבוד אלא את הבורא.

עיקר זה כבר שייך לדברים שניתנו לנו בהתגלות. את שני העיקרים הראשונים – מציאות הבורא ואחדותו – יכול האדם להשיג בשכלו. אבל איך בדיוק לעבוד את הבורא, מה הוא רוצה מן האדם, מהן צורות העבודה הנכונה – זה כבר דורש התגלות.

אם נשאל: מה קדם – המונותאיזם או עבודת האלילים? בדרך כלל חושבים שתחילה הייתה אלילות, ואחר כך הגיעה האנושות בהדרגה למונותאיזם. אבל מנקודת מבטה של התורה ההפך הוא הנכון. המונותאיזם קדם.

אדם הראשון היה מונותאיסט. הוא הכיר את הבורא והעביר זאת לבניו. גם קין היה נביא. אחר כך עברה ידיעה זו הלאה. מאוחר יותר התדרדרה האנושות רוחנית, והידיעה על האל האחד החלה להשתבש. אבל גם נח היה נביא ומונותאיסט.

עבודת האלילים לא נוצרה כצורת הדת הראשונה, אלא כשיבוש של הידיעה המקורית על הבורא. בני האדם ידעו שיש בורא אחד, אבל התחילו לחשוב שמאחר שהוא מנהיג את העולם באמצעות כוחות, מלאכים, כוכבים וצינורות רוחניים שונים, אפשר לפנות אל המתווכים האלה. בתחילה יכול היה הדבר להיראות כ«כבוד לשמשי המלך», אבל בהדרגה הפך לעבודה עצמאית של כוחות הטבע, הכוכבים, המלאכים והאלילים.

העיקר החמישי קובע: לעבוד, להתפלל, להשתחוות ולפנות כאל מקור השלטון – רק אל הבורא. לא אל מלאכים, לא אל כוכבים, לא אל כוחות רוחניים, לא אל צדיקים, לא אל מתווכים כלשהם. כל הכוחות שבעולם אינם אלא כלים שבאמצעותם מנהיג הבורא את הבריאה. אבל מקור הכול הוא רק הוא.

לכן גם אם אנו מכירים בכך שיש בעולם כוחות רוחניים שונים ורמות השפעה שונות, העבודה מכוונת אך ורק אל הבורא. זהו ההבדל היסודי בין האמונה היהודית לבין כל צורה של עבודה זרה.

איך נוצרה האלילות?

הרמב״ם כותב שבני האדם התחילו לחשוב: הבורא גדול מדי מכדי לעסוק בדברים קטנים. ובמבט ראשון זה יכול להיראות הגיוני. שמעתי טיעונים כאלה פעמים רבות. אנשים שאינם רוצים להטריח את עצמם במחשבה אומרים: «אתה באמת חושב שחשוב לקב״ה אם תדליק אור בשבת או לא? האם באמת חשוב לו איך בדיוק אתה אוכל, איך אתה מדבר, איך אתה מתנהג בבית? האין זו קטנוניות?»

היהדות באמת יכולה להיראות «קטנונית» מאוד. מצד אחד יש בה רעיונות נעלים: קבלה, עולמות, ספירות, אחדות הבורא, תכלית הבריאה. ומצד שני, כשמגיעים למעשה, מתברר שיש הלכות על איך לאכול כראוי, איך לדבר, איך להתנהג בשבת, האם מותר להעביר מחט ממקום למקום, האם מותר להדליק אור, איך לנהוג בחיי המשפחה, איך ללכת לבית הכיסא, וכן הלאה.

אצל האדם עשויה להתעורר השאלה: האם באמת אכפת לקב״ה מפרטים כאלה?

מהי כאן הטעות ההגיונית?

האדם אינו יכול לעסוק בכל הדברים הקטנים. ככל שאדם עומד גבוה יותר בהיררכיה, כך הוא עוסק בשאלות גדולות יותר. ראש ממשלה או ראש מדינה עוסק בשאלות של מלחמה ושלום, כלכלה רחבה, הקמת מפעלים גדולים, החלטות רציניות ברמה הממלכתית. בשאלות קטנות יותר עוסקים שרים, ראשי ערים, סגנים, מנהלי מחוזות וכן הלאה. בכל ארגון יש היררכיה: מן הראש ועד הדרג הנמוך ביותר.

מדוע זה כך? כי האדם מוגבל. הוא אינו יכול לעסוק בכול בבת אחת.

אם מנהל אינו יודע להאציל סמכויות, הוא הורס גם את עצמו וגם את המערכת. ראיתי ארגונים שבהם הראש לא יכול היה להרפות מדבר: אפילו רכישת נייר טואלט הוכרעה דרכו. אדם כזה מסתובב עם שקיות מתחת לעיניים, עייף, עמוס מדי, כי הוא מנסה לשלוט בכול. אבל ארגונים גדולים אינם פועלים כך. יש בהם מבנה וחלוקת אחריות.

אבל כל זה נוגע לאדם, כי האדם מוגבל.

הבורא לעומת זאת אינסופי. אצלו אין הבדל בין שאלה גדולה לשאלה קטנה. אם אדם אומר: «אלוקים עוסק רק בדברים גדולים, ובקטנות אינו עוסק», הוא מגביל, בלי לשים לב, את הבורא.

ואין זו רק טעות מופשטת. זוהי תחושה פנימית נפוצה מאוד. גם אם האדם אינו מנסח זאת בקול, מחשבה כזאת יכולה לשבת בתוכו: «אם יש לי החלטה גורלית – לעבור דירה או לא, להחליף עבודה או לא – אז אפנה לקב״ה. אבל אם נשבר לי העקב וצריך ללכת לסנדלר, האם לקב״ה יש קשר לזה?»

מנקודת מבטה של היהדות – יש.

אין דבר בעולם שאינו קשור לבורא. אם אתה אומר: «בזה הוא אינו עוסק», אתה אומר בכך שאין הוא כאן. וזהו כבר שורש החשיבה האלילית.

כמובן, אין צורך לצאת מן הדעת ולאבד את האיזון האנושי הרגיל. אבל כרעיון יש להבין זאת: לית אתר פנוי מיניה – אין מקום שבו אין הבורא. חכמינו אמרו שהאדם צריך לפנות אליו תמיד. רוצה לתקוע מסמר – פנה לקב״ה. הולך לרופא – על אחת כמה וכמה פנה לקב״ה. אין פירוש הדבר שאין ללכת לרופא. יש ללכת לרופא, יש ליטול תרופות, יש לפעול בעולם החומרי. אבל יש להבין: הרפואה באה מן הקב״ה.

זהו כל רעיון היהדות: להביא את ההכרה באלוקים עד לפרטים הקטנים.

לא רק ברגעים הגדולים של החיים, לא רק בתפילה, לא רק בבית הכנסת, לא רק במצבים רוחניים נעלים. אלא באכילה, בדיבור, בעבודה, במשפחה, בחיי היום־יום, בבריאות, בכסף, ביחסים, בהחלטות, בדברים הקטנים. בכל מקום.

כל הכוחות שבעולם אינם אלא כלים בידי הבורא.

כבר הבאתי את משל העט. לאיש לא יעלה על הדעת לשבח עט על שכתב יפה. אנו מבינים שהאדם הוא הכותב, והעט אינו אלא כלי. כך גם מלאכים, כוכבים, שרים, ראשי ממשלה, כדורים, רופאים, כסף, קשרים, מסמרים ופטישים – כולם כלים. דרכם משהו קורה, אבל אין להם כוח עצמאי.

על האדם לפעול בעולם החומרי. יש ליטול כדור אם הרופא רשם אותו. יש ללכת לעבודה אם צריך להתפרנס. יש להשתמש בצינורות הטבעיים. אבל יחד עם זאת חשוב לזכור: התוצאה באה מן הקב״ה.

מרגע שאדם מייחס שלטון עצמאי לדבר כלשהו, הוא מתקרב לשורש עבודת האלילים.

מדוע בכלל התחילו בני האדם לטעות כך? אפשר לומר: פשוט טעו. אבל התורה מלמדת אותנו שבמובן הרוחני אין «טעויות סתם». מאחורי טעות בהשקפת עולם עומדת כמעט תמיד מידה פנימית של האדם.

מדוע יש בעולם כל כך הרבה דעות, דתות, אידאולוגיות ושיטות שונות? אלה בודהיסטים, אלה הינדואים, אחרים נוצרים, מוסלמים, יהודים, סוציאליסטים, קומוניסטים, ליברלים, שמרנים וכן הלאה. כמובן, הרבה מקבל האדם מסביבתו, מהוריו, מתרבותו, מן העם שבו נולד. אבל כאשר אדם בוחר באמת, מדוע אחד מגיע למסקנה אחת ואחר למסקנה אחרת?

התורה מלמדת: האדם מקבל את הרעיון שהוא מוכן לו מבפנים מצד מידותיו, רצונותיו, רגשותיו, יושרו או חוסר יושרו כלפי עצמו.

יש מדרש ידוע על איך הגיע אברהם לאמונה בבורא. המדרש אומר שאברהם הביט בעולם ואמר: «אפשר לומר שהבירה הזאת בלא מנהיג? מי מנהיג את כל זה?» תחילה חשב: אולי זו השמש? הרי השמש נותנת חיים. אבל השמש שקעה, והירח זרח. אז חשב: אולי זה הירח? אבל הירח שקע, ושוב זרחה השמש. והבין אברהם: לא השמש ולא הירח הם המקור. צריך להיות מי שמנהיג גם את השמש, גם את הירח וגם את העולם כולו.

כך הגיע אברהם אל האל האחד.

אבל נשאלת השאלה: האם אברהם היה גאון? האם היה לו מנת משכל בלתי רגילה? האם אלה שאלות שאיש אחר לא שאל? כמובן, בני אדם שואלים את עצמם שאלות כאלה. רבים חושבים: «מי ברא את העולם? מה טעם החיים? מאין כל זה?» אבל האדם הרגיל חשב – והלך לעבודה. שכח. עסק בענייניו.

אברהם היה שונה. אבותינו נקראים «ישרים». «ישר» פירושו יושר, ישירות. זוהי מידה: האדם חושב על דבר והולך עמו עד הסוף. הוא אינו בורח מן המסקנה אם היא אינה נוחה. הוא אינו משתיק את השאלה אם היא דורשת תשובה. הוא מחפש את האמת בלי פשרות.

ממידה כזאת נולדים רעיונות נכונים.

אם אדם באמת מחפש את האמת, מוכן ללכת אחריה עד הסוף, מוכן לשנות את חייו בשבילה, אז הקב״ה מתגלה אליו. לא משום שיש לו פשוט שכל גבוה, אלא משום שיש בו יושר פנימי.

עתה נשוב לשאלה: מדוע התחילו בני האדם לטעות ולומר שהבורא עוסק רק בדברים גדולים ואינו עוסק בקטנים?

כאן אומר המדרש דבר מעניין מאוד. הוא משווה בין שני ביטויים. במקום אחד נאמר: «והנה ה׳ נצב עליו» – על יעקב. במקום אחר נאמר: «ופרעה חולם והנה עומד על היאור». המדרש אומר: הצדיקים – אלוקיהם עומד עליהם, והרשעים עומדים על אלוהיהם.

מה פירוש הדבר?

באלילות האדם הוא העיקר. האדם עומד מעל אלוהיו. מדוע? כי האלים האליליים מוגבלים. נכון, יש להם יותר כוח ויותר יכולות מאשר לאדם, אבל הם עדיין דומים לאדם: אפשר להגיע איתם להסכמה, לפייס אותם, להביא להם קרבן, «לשמן» אותם כדי לקבל כסף, שלטון, בריאות, יבול, הצלחה, הנאה.

בשיטה כזאת האדם נשאר העיקר. הוא אינו עובד באמת. הוא משתמש ב«אלים» לטובת עצמו.

ביהדות ההפך. העיקר הוא הקב״ה. הוא אינסופי, הוא בורא הכול, הוא מקור הכול. מכאן מתחיל הביטול – ביטול עצמי, ביטול ה«אני». זוהי מכה לגאוותנו. לא אני במרכז התמונה, אלא הקב״ה.

בני האדם לא רצו בכך. הם לא רצו שהוא יהיה העיקר. ואז ממידות פסולות נולדה אידאולוגיה פסולה.

האדם ממציא לעצמו לעתים קרובות אידאולוגיה המשרתת את רצונותיו. ככל שיש בו פחות ביטול, פחות חיפוש אמת, פחות טוהר פנימי, כך הוא נוטה יותר לבנות השקפת עולם שתצדיק את מה שהוא רוצה.

חכמינו אומרים משפט חזק מאוד: יודעים היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש, ולא עבדו עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. כלומר, הם לא היו בהכרח טיפשים עד כדי להאמין באמת שאליל של עץ או אבן הוא כוח מוחלט. אבל הם רצו לחיות כרצונם. והקב״ה אינו מתיר זאת. מה עושים? צריך להתאים את האידאולוגיה. צריך ליצור שיטה שבה הדבר ייעשה מותר.

כך האדם מצדיק תחילה את רצונו, ואחר כך מתחיל בעצמו להאמין בהצדקה שהמציא.

האידאולוגיה תלויה במידות.

כך נוצרה בהדרגה האלילות. בני האדם התחילו בכך שהכירו בבורא, אבל לא רצו לחיות בכפיפות מלאה לו. הם רצו להישאר העיקר. הם רצו לא לעבוד אותו, אלא לקבל מן הכוחות העליונים את מה שהם צריכים. ולהגיע להסכמה עם «שר» קל יותר מאשר עם המלך. עם מלאך כלשהו, כוכב, כוח טבע – פשוט יותר. כך ירד הכול מטה מטה, עד ששכחו את הבורא לגמרי.

עתה אפשר לעבור לרמת הבנה נוספת.

גם אם איננו עובדי אלילים, לעתים קרובות מאוד אנו מתנהגים כעובדי אלילים. למשל, כאשר אדם מתייחס לקב״ה כאל כספומט. יש לו בריאות, כסף, אושר, הצלחה, בריאות הקרובים, חיים טובים. לכן צריך להתנהג יפה כדי לקבל את המבוקש.

זו כמובן איננה אלילות של ממש. וגם התנהגות טובה לשם שכר איננה אפס מוחלט, זוהי דרגה מסוימת. אבל זו דרגה נמוכה. כי במרכז עדיין עומד אני. אני רוצה לקבל. אני רוצה שיהיה לי טוב. אני מקיים מצווה כדי שיתנו לי. אני מתפלל כדי שיתנו לי. אני עובד כדי לקבל.

דמיינו: אדם בא אל איש עסקים גדול, בעל חברה עצומה שבה הוא עובד, ואומר: «תן לי, בבקשה, חמישים אלף דולר». הלה ישאל: «לשם מה?» אם יענה האדם: «סתם צריך», אין זה משכנע. אם יאמר: «אני רוצה לפתוח עסק», עשויים לענות לו: «לך לבנק, קח הלוואה, הכן תוכנית עסקית». אבל אם יאמר: «אני רוצה לפתוח סניף שיביא תועלת לחברה שלך. אשקיע זאת בעסק שלך, ארחיב את פעילותך», זו כבר שיחה אחרת.

כך גם האדם בא לפני הקב״ה ואומר: «תן לי בריאות. תן לי עוד שלושים שנות חיים». ולשם מה? כדי ללכת עוד שלושים שנה על פני האדמה, לאכול עוד כמות מסוימת של עגבניות ומלפפונים? כדי להניח אריחים חדשים? כדי לנסוע לאיים המלדיביים? מה ייצא מזה לעבודת ה׳?

כמובן, האדם רשאי וצריך לבקש בריאות, פרנסה, אושר, משפחה, ילדים, עזרה. זה טבעי. אבל השאלה היא איזו נקודה פנימית עומדת במרכז. אם האדם תופס את הקב״ה רק כמקור קבלה, הרי שבסופו של דבר את מי הוא עובד? את עצמו.

וזהו השורש הדק של הגישה האלילית.

היהדות אומרת אחרת: אנחנו בשבילו, ולא הוא בשבילנו.

כמובן, גם האדם מקבל מכך טובה. בהמשך, כשנדבר על תכלית הבריאה, יהיה צורך להסביר בנפרד לשם מה נברא הכול ואיזו תועלת מקבל האדם. אבל נקודת המוצא הנכונה היא: לא נבראתי כדי להשתמש בקב״ה לשם רצונותיי. נבראתי כדי לעבוד אותו.

ואין זה נוגע רק לבקשות חומריות. החומריות איננה רק כסף. היא בריאות, הצלחה, נוחות, אושר הקרובים, שלווה, ביטחון. אבל גם אם אדם עובד את הקב״ה לשם שכר רוחני – למשל לשם גן עדן, לשם עונג בעולם הבא – גם זו עדיין עבודת עצמו. עדינה יותר, נעלה יותר, אבל עדיין של עצמו.

גם אם אדם לומד תורה משום שהדבר מעניין אותו מבחינה שכלית, משום שהוא אוהב פילוסופיה, עולמות, מלאכים, קבלה, רעיונות עמוקים – גם זו יכולה להיות עבודת עצמו. נעים לו, מעניין לו, הוא מקבל הנאה שכלית.

אין זה רע כדרגה התחלתית. אבל זה עדיין לא האידאל.

האידאל של העבודה הוא כאשר האדם מבין: העיקר אינו אני, אלא הקב״ה. לא מה אקבל, אלא לשם מה אני חי. לא איך להשתמש ברוחניות לטובתי, אלא איך לעשות את עצמי כלי לרצון הבורא.

יש משל על חכם שהלך בעולם עם שאלה אחת: «לשם מה?»

הוא היה שואל אדם:

– לאן אתה הולך?
– לעבודה.
– לשם מה?
– להרוויח כסף.
– לשם מה?
– לפרנס את המשפחה.
– לשם מה?
– כדי לחיות.
– לשם מה?

ובשלב מסוים השרשרת נגמרת. האדם כבר אינו יודע מה לענות.

את השאלה הזאת – «לשם מה?» – צריך האדם לשאול את עצמו תמיד. לשם מה אני עובד? לשם מה אני רוצה בריאות? לשם מה אני רוצה כסף? לשם מה אני רוצה משפחה? לשם מה אני לומד? לשם מה אני מתפלל? לשם מה אני מקיים מצוות?

אם בסוף כל השרשרת עומד «אני», הרי שכל המערכת סובבת סביבי. אם בסוף עומד הקב״ה, החיים נעשים עבודה.

זהו בדיוק פירוש העיקר החמישי: אין לעבוד אלא את הבורא. לא כוחות, לא מתווכים, לא מלאכים, לא כוכבים, לא בני אדם, לא רצונות עצמך ואפילו לא תועלתך הרוחנית. רק אותו.