אחת השאלות המהותיות ביותר שאדם יכול לשאול את הדת אינה אם אלוקים קיים, ואף לא כיצד יש לקיים את מצוותיו כראוי. השאלה עמוקה הרבה יותר: איזה אדם רוצה אלוקים לראות לפניו? מה פירוש להתקרב אליו? מה צריך האדם להיות, כדי שחייו יבטאו באמת את התכנית האלוקית?
בתשובה לשאלה זו תלוי כמעט הכול. שכן הדת אינה מציעה לאדם רק כללי התנהגות מסוימים. היא מעצבת את התפיסה מהו ההישג העליון בחיי האדם, אל מה יש לשאוף, אילו תכונות לפתח ואילו צדדים בטבעו של האדם יש לתקן. ומאחר שתפיסות דתיות קבעו במשך אלפי שנים את התפתחותם של עמים שלמים, השפיעה הבנת הקדושה בהכרח גם על מבנה החברה, על היחס לעבודה, למדע, לאמנות, למשפחה, למדינה ולחיי האדם עצמם.
אם הקדושה נתפסת כשחרור מן הארצי, האידיאל הוא אדם שהצליח להתרחק ככל האפשר מן הדאגות האנושיות הרגילות. אך אם הקדושה נתפסת כגילוי נכון של התכנית האלוקית בעולם הנברא, מתגלה לפנינו אידיאל אחר לגמרי: אדם שאינו בורח מן החיים, אלא לומד לחיות אותם במלואם, ככל שמאפשרים לו כישוריו, נסיבותיו ואחריותו.
דווקא הגישה השנייה תופסת מקום חשוב בהבנה היהודית של היחסים בין האדם לאלוקים.
בתנ״ך נקרא הקדוש ברוך הוא פעמים רבות אלוקים חיים. במבט ראשון נראה ביטוי זה טבעי לחלוטין. ודאי שאלוקים חי. אך אם נתעמק במשמעותו, עולה שאלה חשובה: מדוע דווקא מושג החיים משמש לתיאור אלוקים? הרי אפשר היה להסתפק בתארים כמו נצחי, כל־יכול, יודע־כל, מושלם. ואולם הלשון המקראית מחזירה אותנו שוב ושוב אל החיים.
כמובן, כשאנו מדברים על אלוקים כחי, איננו מתכוונים לחיים ביולוגיים. אלוקים אינו אורגניזם ואינו כפוף לחוקי הטבע. מדובר בקטגוריה שונה מן היסוד. החיים כאן אינם קיום סביל, אלא נוכחות פעילה, מקור של תנועה, של יצירה ושל אפשרות להתחדשות.
האדם, שנברא בצלם אלוקים, אינו נקרא רק להתקיים תוך שמירה על הגבלות מסוימות. עליו לגלות בתוכו את היכולת להיות שותף ליצירה האלוקית.
וכאן אנו מגיעים להבחנה חשובה בין קיום לבין חיים.
אפשר לחיות שנים רבות בלי לממש כמעט דבר ממה שניתן לאדם. אפשר להימנע מטעויות, מעימותים, מהחלטות קשות, לא לקחת אחריות, ועם זאת לראות בחיים כאלה חיים נכונים, משום שהיו בהם עבירות מעטות יחסית. אך האם די בכך? האם אפשר לקרוא הישג רוחני למצב שבו אדם שמר על עצמו מכל סיכון במחיר ויתור על ייעודו שלו?
נדמיין אדם בעל כישרון מוזיקלי. הוא מסוגל ליצור יצירות שהיו יכולות להעשיר את עולמם הפנימי של אחרים. אך הוא מסרב לעסוק במוזיקה, מחשש שהאמנות תסיח את דעתו מעיסוקים רוחניים. או נדמיין מדען שהיה יכול להגיע לתגלית חשובה, אך משוכנע שלחקר העולם החומרי ערך פחות מאשר להתבוננות באלוקים. או אדם בעל יכולת לארגן אנשים, ליצור מקומות עבודה, לפתח מוסדות ציבוריים, אך הרואה בכל אלה דבר ארצי מדי, ולכן לא קדוש דיו.
מנקודת מבטה של השקפת עולם דתית מסוימת, ויתור כזה עשוי להיראות כביטוי של יראת שמיים. אך מתעוררת כאן בעיה רצינית: אם כישוריו של האדם ניתנו לו מאת אלוקים, מדוע ייחשב הוויתור על מימושם להתקרבות לאלוקים?
שהרי האדם מוותר לא רק על טעויות אפשריות. הוא מוותר גם על האפשרויות לטוב שהיו יכולות לצמוח בזכות פעילותו.
במסורת היהודית קיים המושג תיקון — הבאת דבר למצבו הראוי. למושג זה משמעויות שונות בזרמים שונים של המחשבה היהודית, אך לענייננו חשוב במיוחד הרעיון עצמו: העולם לא ניתן לאדם רק כדי שיתבונן בו. האדם נקרא להשתתף בשינויו.
כבר בפרקים הראשונים של ספר בראשית אנו פוגשים תיאור מופלא של ייעוד האדם. האדם מונח בגן עדן «לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ» (בראשית ב, טו). שימו לב: אפילו בגן המושלם אין האדם מוצג כיצור שנותר לו רק ליהנות משלמות העולם הסובב אותו. הוטלה עליו עבודה.
עובדה זו חשובה ביותר. העבודה מופיעה בסיפור עוד לפני חטא אדם הראשון. מכאן שעצם הצורך בפעילות אינו עונש על חוסר השלמות האנושי. קושי העבודה לאחר הפרת הציווי הוא נושא בפני עצמו, אך הפעילות היוצרת היא מלכתחילה חלק מייעודו של האדם.
במילים אחרות, האדם מתקרב לאלוקים לא רק כשהוא מתפלל, לומד את כתבי הקודש או מקיים את המצוות. הוא יכול להתקרב אליו גם כשהוא יוצר דבר מועיל, חוקר את חוקי הטבע, מחנך ילדים, מפתח תרבות ובונה יחסים חברתיים צודקים.
אך כאן נדרשת הבהרה מהותית.
לא כל פעילות הופכת מאליה לקדושה. אדם יכול להיות פעיל מאוד, מוכשר ומצליח, ובכל זאת להשתמש בכישוריו להרס, לניצול או לסיפוק יוהרתו. לכן אין מדובר בהאדרה פשוטה של פעלתנות, וגם לא בטענה שכל התפתחות היא טובה.
הקדושה נוצרת במקום שבו הפעילות האנושית מתחברת לאחריות מוסרית ולמודעות לייעוד.
במובן זה הקדושה אינה מבטלת את הטבע האנושי, אלא דורשת את תיקונו ואת גילויו. אין צורך להשמיד את רצונותיו, כישוריו ושאיפותיו של האדם, אלא ללמוד לכוון אותם כך שיהפכו לחלק מן היצירה.
משום כך איננו מוצאים בתורה אידיאל של פרישה כללית מן החברה. להפך, חלק ניכר מן המצוות עוסק ביחסים בין בני אדם, במסחר, בקניין, במשפט, בחקלאות, בחיי המשפחה, בעזרה לעניים, באחריות המעסיק כלפי העובד ובסדרי החברה.
בספר ויקרא נשמע הציווי הידוע: «קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם» (ויקרא יט, ב).
אך מה בא אחרי קריאה זו?
התורה מדברת על כיבוד הורים, על צדק, על יושר, על היחס לעניים, על איסור הונאה, על האחריות כלפי הרֵעַ. במילים אחרות, הקדושה מתגלה לא במרחב מופשט המנותק מחיי היומיום, אלא בתוך היחסים האנושיים עצמם.
מעניין במיוחד שהקריאה לקדושה אינה מופנית רק ליחידי סגולה. היא מופנית אל כל עדת בני ישראל.
זוהי עובדה עקרונית.
בכמה מערכות דתיות החיים הרוחניים העליונים הם נחלתם של מעטים: אלה המסוגלים לוותר על הקיום הרגיל ולהקדיש את עצמם לעיסוק רוחני בלבד. ביהדות, לעומת זאת, קיימת תפיסה של קדושת עם שלם, ומכאן ההכרח לבנות חיי חברה שבהם הערכים הרוחניים נוכחים בכל תחומיהם המרכזיים.
עם אינו יכול להיות מורכב רק מחכמים הלומדים תורה. הוא זקוק לחקלאים, לרופאים, לבנאים, לבעלי מלאכה, לסוחרים, למדענים, לאמנים, לשופטים, למנהיגים ולאנשי מקצועות רבים אחרים. אם הקדושה אמורה להיות תכונה של החברה, היא אינה יכולה להיות מוגבלת לקבוצה מקצועית או דתית אחת.
מכאן נובעת מסקנה מעניינת: האדם היחיד אינו חייב לעסוק בהכול, אך החברה צריכה ליצור מרחב למימוש מגוון הכישורים האנושיים.
האדם מוגבל. יש לו כישרונות, נטיות, אפשרויות ונסיבות חיים מסוימים. ניסיון להיות בעת ובעונה אחת מדען דגול, אמן, יזם, איש ציבור והוגה דתי יוביל, ככל הנראה, רק לשטחיות. אך החברה מסוגלת לאחד אנשים, שכל אחד מהם מגלה את ייעודו שלו.
לכן התפתחות החברה אינה רק עניין של רווחה חומרית. היא מקבלת ממד רוחני.
וכאן עולה נושא נוסף, הנוגע ישירות לעולם המודרני: כיצד צריכה הדת להתייחס לקדמה המדעית והטכנולוגית?
כיום אפשר לפגוש לא אחת שתי השקפות מנוגדות. לפי הראשונה, האנושות מתפתחת ככל שהיא משתחררת מן התפיסות הדתיות. המדע מסביר בהדרגה את מה שיוחס בעבר להתערבות אלוקית, הטכנולוגיה מרחיבה את יכולות האדם, והדת נתפסת כמורשת של תקופות עברו.
לפי ההשקפה האחרת, האופיינית לחוגים דתיים שמרניים מסוימים, ההתפתחות המודרנית מסוכנת דווקא משום שהיא משנה את אורח החיים המוכר, הורסת מבנים מסורתיים ויוצרת בעיות מוסריות חדשות.
שתי הגישות יוצאות מן ההנחה שהדת והתפתחות הציוויליזציה עומדות בסתירה עקרונית.
אולם ניגוד כזה אינו הכרחי כלל.
אם אלוקים הוא בורא העולם, אין לראות בחקר העולם הזה פעילות הזרה מטבעה לתודעה הדתית. להפך, הכרת חוקי הטבע יכולה להיחשב לאחת הדרכים להשגת חכמת הבריאה.
כאשר האדם חוקר את מבנה היקום, לומד את גוף האדם, מגלה חוקיות מתמטית או מפתח טכנולוגיות המאפשרות להציל חיים, הוא בא במגע עם העולם שעל פי ההשקפה הדתית נברא בידי אלוקים.
כמובן, תגלית מדעית כשלעצמה אינה הופכת את האדם למוסרי. ההיסטוריה הוכיחה באופן משכנע למדי שהעוצמה הטכנולוגית יכולה לשמש הן להצלה והן להשמדה. אך מכך נובע לא הצורך לוותר על המדע, אלא ההכרח לחבר את התפתחותו לשכלולו המוסרי של האדם.
שהרי הבעיה אינה שהאנושות למדה יותר מדי. הבעיה מתעוררת כאשר יכולותיה הטכנולוגיות גדלות מהר יותר מן היכולת לשאת באחריות לתוצאות מעשיה.
הדבר נכון גם לגבי האמנות והתרבות.
האמנות מסוגלת לעורר באדם חוויות ותפיסות שאי אפשר להעביר באמצעות טיעונים רציונליים בלבד. מוזיקה, ספרות, ציור ואדריכלות עוזרים לאדם לראות את העולם מזווית אחרת, לחוות את חוויית הזולת ולהבין את מורכבות הקיום האנושי.
אמנם האמנות יכולה לשרת גם מטרות הרסניות. אך עצם האפשרות הזאת אינו מבטל את הפוטנציאל היוצר שלה.
אם התודעה הדתית מכריזה על תחום שלם של התרבות האנושית כזר לאלוקים מעיקרו, היא מוותרת בכך על האפשרות להבין תחום זה במסגרת התכנית האלוקית.
וכאן אנו נתקלים בפרדוקס.
אדם יכול להתמקד עד כדי כך בהגנה על הדת מפני העולם הסובב, שבהדרגה יחדל לראות בעולם הזה את בריאת אלוקים.
הוא יתפוס את אלוקים כנוכח בעיקר בבית הכנסת, בספר הקודש, בטקס הדתי, אך כמעט נעדר מן המעבדה המדעית, מסדנת האמן, משיחה משפחתית או מפעילות ציבורית.
ואולם אם אלוקים הוא בורא כל הקיים, אי אפשר לטעון באופן עקבי שרק חלק קטן מחיי האדם נוגע אליו.
עם זאת, חשוב לא ליפול לקיצוניות ההפוכה. ההכרה במקורו האלוקי של העולם אין פירושה שכל המתרחש בו נכון במידה שווה. בעולם יש רוע, עוול, אלימות והרס. גם רצונות האדם אינם תמיד ראויים להתממש.
משום כך הקרבה לאלוקים אינה מניחה קבלה בלתי מותנית של החיים על כל גילוייהם, אלא את היכולת להבחין מה בהם יש לפתח ומה יש לתקן או להגביל.
הקדושה אינה היתר לאדם לעשות כל מה שירצה. היא דרישה ללמוד לרצות את מה שבאמת מסייע לגילוי הטוב.
והבנה כזאת הופכת את החיים הרוחניים למורכבים הרבה יותר משנדמה.
שהרי פשוט בהרבה לחלק את העולם לשני חלקים: הקודש והחול. באחד האדם מתפלל, מהרהר בנצח ושומר על הכללים הקבועים. בשני הוא עוסק בעבודה, בכסף, בענייני משפחה ובבעיות חברתיות.
בחלוקה כזאת החיים הדתיים נעשים ברורים יחסית. האדם יודע היכן נמצא תחום הקדושה, ומשתדל לבלות בו זמן מסוים.
אך אם כל החיים אמורים להיכלל ביחסים עם אלוקים, המשימה נעשית רצינית הרבה יותר.
אז אין די להיות ישר רק בענייני דת. יש להיות ישר במשא ומתן. אין די לדבר על אהבת הרֵעַ. יש ללמוד לכבד אדם שקשה להגיע עמו להסכמה. אין די להתפעל מחכמת הבורא. יש לשאוף בעצמך להבנת העולם, לפתח את מחשבתך ולא לפחד משאלות קשות.
יתרה מזו, על האדם ללמוד לראות משמעות רוחנית בנסיבות הנראות בדרך כלל חסרות חשיבות לחלוטין.
למשל, מנהל ארגון מקבל החלטה על חלוקת משאבים. במבט ראשון זהו עניין מנהלי רגיל. אך בהחלטה זו תלוי עד כמה בצדק ישולם עמלם של אנשים, האם יוכלו לפרנס את משפחותיהם, והאם הארגון יעמוד בהתחייבויותיו.
או רופא בוחר כמה זמן להקדיש למטופל. זהו מצב מקצועי, אך בה בעת גם בחירה מוסרית.
או הורה משוחח עם ילדו לאחר שטעה. הוא יכול להשפיל את הילד כדי להשיג צייתנות, ויכול לעזור לו להבין את תוצאות מעשהו וללמוד אחריות.
בכל המקרים האלה אין מדובר בטקסים דתיים. אך דווקא כאן מתגלה עד כמה עמוק חדרו הערכים הרוחניים אל חיי האדם.
אפשר לומר שהטקס הדתי עוזר לאדם להיות מודע לעקרונות מסוימים, ואילו חיי היומיום בוחנים עד כמה הוא באמת מסוגל להיות מודרך על ידם.
עם זאת, אין להסיק שהתפילה, לימוד התורה או קיום המצוות הופכים למשניים. ביהדות המסורתית יש להם ערך דתי עצמאי, והם אינם מצטמצמים להכנת האדם לפעילות ציבורית. להפך, מדובר בהכרח לחבר בין הממדים השונים של החיים, ולא להחליף אחד באחר.
כאן ראוי להיזכר במאמר הידוע ממסכת פרקי אבות: «לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה» (אבות ב, טז).
מחשבה זו מבטאת בדיוק מופלא את מצבו של האדם בעולם.
איננו יכולים לתקן הכול. איננו יכולים לפתור את כל בעיות האנושות, לבטל כל עוול, להכיר את כל חוקי הטבע או לממש את כל האפשרויות הקיימות. יתרה מזו, כל אחד מאיתנו חי חיים קצרים יחסית, ומשאיר אחריו בהכרח מעשים רבים שלא הושלמו.
אך מוגבלות יכולותינו אינה פוטרת אותנו מהשתתפות.
על האדם לא הוטל להשלים לבדו את התכנית האלוקית. הוטל עליו להביא את תרומתו שלו.
וכאן עולה הבנה חשובה של הייעוד האישי.
לא כל אדם חייב לגלות תגלית גדולה או ליצור יצירת אמנות שתשרוד דורות. לא כל אחד מסוגל להנהיג מדינה או לשנות מוסדות ציבוריים. אך לכל אחד יש תחום אחריות מסוים שבו למעשיו יש משמעות.
לפעמים זו הקמת משפחה. לפעמים — חינוך ילדים. לפעמים — מצוינות מקצועית. לפעמים — עזרה לאנשים מסוימים. לפעמים — היכולת לשמור על כבוד האדם בנסיבות שבהן הדבר קשה במיוחד.
החשוב אינו עד כמה בולטת פעילותו של האדם, אלא עד כמה במלואה ובאחריות הוא מממש את האפשרויות הפתוחות בפניו.
עם זאת, אין לבלבל בין מלאות החיים לבין עיסוק בלתי פוסק. אדם העובד בלי סוף, שואף להישגים חדשים ואינו מסוגל לעצור, אינו חי בהכרח חיים מלאים יותר מאשר מי שיודע להקדיש זמן לקרוביו, להתבוננות ולהתפתחות פנימית.
במסורת היהודית קיימת השבת — זמן קבוע להפסקת המלאכה היוצרת. ויש בכך משמעות רבה. דת המייחסת חשיבות כה גדולה לפעילות האנושית דורשת מן האדם, בה בעת, לעצור באופן קבוע.
מדוע?
משום שהאדם אינו צריך להפוך לעבד של פעילותו שלו. עליו לזכור שהעולם אינו מתקיים רק בזכות מאמציו, וכי ערכו אינו נקבע אך ורק בכמות מה שייצר או השיג.
נמצא שמלאות החיים כוללת לא רק עשייה, אלא גם את היכולת להימנע מעשייה ברגע הנכון. לא רק יצירה, אלא גם התבוננות. לא רק אחריות כלפי החברה, אלא גם שמירה על החירות הפנימית.
הדבר חשוב במיוחד בעולם המודרני, שבו מציעים לאדם ללא הרף למדוד את חייו בתוצאות, בהצלחות ובהישגים.
קדושה אינה זהה להצלחה.
אדם יכול להיכשל ועדיין להישאר נאמן להתחייבויותיו המוסריות. הוא יכול שלא להשיג את המטרה שהציב לעצמו, ובכל זאת לקנות חכמה. הוא יכול לוותר על הזדמנות משתלמת, משום שמימושה היה מחייב עוול כלפי אחרים.
לכן השאלה אינה רק עד כמה באופן פעיל משתתף האדם בחיים, אלא איזה תוכן הוא נותן להשתתפות זו.
נדמה לי שדווקא כאן טמונה אחת המסקנות החשובות ביותר מכל מה שנאמר.
לעתים קרובות אנו מדמים התפתחות רוחנית כשחרור הדרגתי ממשהו אנושי. נדמה לנו שככל שיש לאדם פחות רצונות רגילים, היקשרויות, תחומי עניין ורגשות, כך הוא קרוב יותר לאלוקים.
אך אפשר להתבונן בכך אחרת.
ייתכן שהקרבה לאלוקים דורשת לא את הקטנת האישיות האנושית, אלא את תיקונה ואת גילויה. לא ויתור על היכולת לאהוב, אלא אהבה בשלה יותר. לא ויתור על השכל, אלא מחשבה עמוקה יותר. לא השמדת השאיפות היצירתיות, אלא הבנה לשם מה האדם יוצר. לא בריחה מן החברה, אלא היכולת להשתתף בחייה בלי לאבד את המצפן המוסרי.
כמובן, האדם זקוק לגבולות. לא כל רצון יש לספק, לא כל אפשרות יש לממש. אך לגבול אין טעם כשלעצמו, אלא כאמצעי לכוון את החיים אל תוכן נעלה יותר.
מבחינה זו אפשר להשוות את הקדושה להתפתחות של אמנות מוזיקלית. המוזיקאי מתאמן שנים, שומר על כללים מסוימים ומגביל את עצמו במשמעת. אך תכליתן של הגבלות אלה אינה שינגן כמה שפחות. להפך, הן נחוצות כדי שיוכל לבטא במוזיקה את מה שבלא הכנה היה נותר מחוץ להישגו.
באופן דומה, המשמעת המוסרית והרוחנית צריכה לא לרושש את הקיום האנושי, אלא לעזור לאדם לגלות את אפשרויותיו.
ואז נעשה מובן יותר מדוע אי אפשר להגביל את הדיון בקדושה להתנהגות האישית בלבד.
אם אדם שואף באמת להתקרב לאלוקים, הוא מתחיל בהכרח להתעניין לא רק במצבו הפנימי, אלא גם בעולם שבו הוא חי. הוא כבר אינו אדיש לשאלה עד כמה החברה בנויה בצדק, אילו הזדמנויות מקבלים הילדים, כיצד מתפתח החינוך, כיצד משתמשים בתגליות המדעיות, מה קורה לתרבות וכיצד אנשים מתייחסים זה לזה.
אין פירוש הדבר שכל מאמין חייב לעסוק בפוליטיקה או בפעילות ציבורית. אך פירושו שהתודעה הדתית אינה צריכה להכריז על שאלות כאלה כחסרות חשיבות רק משום שאינן נוגעות ישירות לעבודת השם.
שהרי אלוקים ברא לא רק את מרחב החיים הדתיים. הוא ברא את העולם.
ואם האדם שואף לבנות קשר עם הבורא, אין הוא יכול להתעלם לחלוטין מן הבריאה.
כמובן, ידיעת האדם את אלוקים מוגבלת תמיד. אי אפשר לטעון שחקר הטבע, השתתפות בתרבות או פיתוח טכנולוגיות מבטיחים כשלעצמם לאדם קשר שלם עם הקדוש ברוך הוא. אך קשה באותה מידה להסכים עם התפיסה שלכל אלה אין שום משמעות רוחנית.
המשימה החשובה ביותר היא ללמוד לחבר בין הצדדים השונים של הקיום האנושי בלי להרוס את ערכם העצמאי.
המדע צריך להישאר מדע, ולא להפוך לחיפוש אחר מסקנות דתיות שנקבעו מראש. האמנות צריכה לשמור על חירות החיפוש היצירתי, ולא להפוך לאיור של מוסר השכל בלבד. המוסדות הציבוריים צריכים להתפתח מתוך התחשבות בצרכים אנושיים ממשיים, ולא להמיר מקצועיות בסיסמאות דתיות.
ועם זאת, האדם יכול לראות את כל התחומים האלה בפרספקטיבה רחבה יותר — כחלקים של העולם שעליו הוא נושא באחריות לפני אלוקים.
דווקא פרספקטיבה כזאת מאפשרת להימנע הן מהאלהת הקדמה והן מן הפחד ממנה.
האנושות אינה נעשית טובה יותר מאליה משום שיש בידיה טכנולוגיות משוכללות יותר. אך גם הוויתור על התפתחות אינו הופך אותה לרוחנית יותר.
השאלה האמיתית היא האם האדם, ככל שאפשרויותיו מתרחבות, מסוגל להיעשות אחראי יותר, צודק יותר, חכם יותר וקשוב יותר לזולת.
ובמובן זה, הדרך אל הקדושה אינה מסתיימת לעולם.
אי אפשר להכריז יום אחד שהגעת לדרגה הרוחנית הנדרשת ולראות בהמשך ההתפתחות דבר שאינו חובה. כל עוד האדם חי, עומדות לפניו אפשרויות שעדיין לא מימש, שאלות שלא השיב עליהן, יחסים הזקוקים לתיקון, וידיעות שעוד עליו לקנות.
ויתרה מזו, התפתחות רוחנית אין פירושה תמיד תנועה אל דבר חדש לגמרי. לפעמים היא דורשת לשוב אל מה שהאדם יודע מזמן, אך מעולם לא למד לממש.
אנו יכולים לדון שנים בצדק ובכל זאת להישאר בלתי צודקים ביחסינו שלנו. אנו יכולים לדבר על ערך חיי האדם ולא למצוא זמן להקשיב לאדם קרוב. אנו יכולים להתפעל מחכמת הטקסטים העתיקים ובה בעת להתחמק מן השאלות שמציב בפנינו ההווה.
לכן אי אפשר למדוד את הקדושה במספר המילים הנכונות שנאמרו.
היא מתגלה באדם שאנו הופכים להיות בהדרגה, ובמה שקורה לעולם הסובב אותנו בזכות נוכחותנו בו.
אולי אחת השאלות הרציניות ביותר שכדאי לאדם לשאול את עצמו אינה: «ממה עוד עליי לוותר כדי להתקרב לאלוקים?»
לפעמים חשוב הרבה יותר לשאול: «מה ממה שנתן לי אלוקים אני עדיין אינני מעז לממש?»
אילו כישורים נשארים בלתי מנוצלים? מאיזו אחריות אני בורח? מאיזו ידיעה אני חושש? אילו יחסים זקוקים לתיקון? מה מועיל יכולתי לעשות, אך אני דוחה שוב ושוב, משום שהחיים המוכרים נראים בטוחים יותר?
לא כל ויתור הוא מידה טובה. לפעמים עומדת מאחוריו באמת חכמה, ולפעמים — פחד, אדישות או חוסר רצון לקבל החלטות.
ולא כל שאיפה ליותר היא גאווה. לפעמים דווקא הוויתור על התפתחות מתגלה כצורה של כפיות טובה על האפשרויות שניתנו.
האדם אינו בוחר עם אילו כישורים ייוולד, באיזו תקופה יבוא לעולם ואילו נסיבות יפגוש בדרכו. אך הוא אחראי במידה רבה לאופן שבו ינהג במה שניתן לו.
לכן הקדושה בהבנה זו אינה בריחה מן הקיום האנושי. היא עבודה קשה וממושכת של תיקונו.
להיות קרוב יותר לאלוקים — אין פירושו להיות פחות אדם.
פירושו להבין לעומק הולך וגובר לשם מה ניתנו לאדם שכל, חירות, והיכולת לאהוב, ליצור, לחקור, לבחור ולשאת באחריות למעשיו.
ואם אלוקים הוא מקור החיים, הדרך אליו אינה יכולה להצטמצם לוויתור על החיים בלבד.
עליה להוביל לגילוי עמוק יותר, אחראי יותר ומשמעותי יותר שלהם.
לא לתפוס בעולם מקום קטן ככל האפשר, אלא שלנוכחותנו בו תהיה הצדקה.
לא לשאוף להיראות קדושים, אלא להיות מסוגלים לעשות את העולם טוב יותר במידה שהדבר באמת בכוחנו.
שהרי האדם לא נברא כדי לעבור בעולם הזה בלבד, תוך שהוא משתדל לא לגעת בדבר. ניתנה לו האפשרות להשתתף בהתפתחותו. ואולי אחת הצורות הרציניות ביותר של אחריות רוחנית היא דווקא שלא לוותר על אפשרות זו.
