לאהוב את הזולת גם כשהוא מעורר בך סלידה
בתורה נאמר: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ (ויקרא יט, יח). אבל כיצד אפשר לצוות על אדם לאהוב? הרי רגשות אינם מתעוררים לפי פקודה. אם אנחנו כבר אוהבים אדם מסוים, המצווה נראית מיותרת. ואם אנחנו חשים כלפיו סלידה, האם אפשר להכריח את עצמנו להרגיש אחרת?
חשוב להבין כאן שהתורה פונה לא רק לרגשות שלנו, אלא גם לאופן שבו אנחנו נוהגים בהם. לא תמיד אנחנו יכולים לבחור מה נרגיש ברגע מסוים, אבל אנחנו יכולים לבחור אם לטפח את הרגש הזה ולְמה הוא יהפוך. תחושת פגיעה יכולה להישאר תחושת פגיעה, והיא יכולה גם להפוך בהדרגה לשנאה. לפעמים אדם משמר בתוכו סלידה במשך שנים, נזכר שוב ושוב במעשיו של האחר, עד שהיחס שלו נעשה בעיניו חשוב יותר ממה שקרה בפועל. לא כל רגש נולד מתוך רצוננו, אבל לא כל רגש צריך להפוך לרצון שמנחה אותנו.
המצווה לאהוב את הזולת אינה דורשת להעמיד פנים שיש קרבה במקום שבו היא אינה קיימת, לחבק את מי שמכאיב לנו או לאפשר לאחרים לחצות את הגבולות שלנו. היא דורשת שלא להפוך את הסלידה שלנו להצדקה לעוול. אפשר לא לחוש חיבה כלפי אדם, ובכל זאת לא להשפיל אותו, לא לדבר עליו לשון הרע, לא לאחל לו רע ולא לסרב לעזור לו רק בגלל פגיעה אישית. יתרה מזו, לפעמים דווקא מעשה שנעשה למרות הסלידה הוא תחילתו של שינוי ביחס הפנימי.
במסורת היהודית יש הבנה חשובה: לא רק הרגשות מעצבים את המעשים, אלא גם המעשים מחנכים בהדרגה את הרגשות. אדם לא תמיד מתחיל מרצון כן לעשות טוב. לפעמים הוא מתחיל מהחלטה לפעול כראוי, גם כשהרגש המתאים עדיין אינו קיים בתוכו. בהדרגה, מה שדרש בתחילה מאמץ יכול להפוך לחלק מאופיו. זו אינה צביעות אם האדם אינו מעמיד פנים שהוא אוהב, אלא לומד במודע להתייחס לאחר בכבוד.
אולי משום כך התורה אינה מסתפקת בקריאה לחוש אהבה, אלא מלמדת את האדם לחיות באופן שמאפשר לאהבה להתפתח. הרי אהבת הזולת אינה חובה להרגיש אותו דבר כלפי כל בני האדם. היא הכרה בכך שכבודו של אדם אחר אינו נעלם גם כשהוא מעורר בנו סלידה.
והעבודה הרוחנית האמיתית מתחילה לא כשקל לנו לאהוב, אלא כשיש לנו סיבות לחוש סלידה, ובכל זאת אנחנו בוחרים שלא להיות אכזריים.
