אחת השאלות הקשות ביותר של האמונה עולה כאשר אדם ניצב מול טרגדיה שאי אפשר להסביר או לקבל. מדוע נספים אנשים חפים מפשע? מדוע יש ששורדים מלחמות, מחלות ואסונות, ואחרים נעשים לקורבנותיהם? ואם הקדוש ברוך הוא אכן מנהיג את העולם, האם פירוש הדבר שכל מה שמתרחש נעשה ברצונו? במסורת היהודית קיימת תפיסת ההשגחה האלוהית, שלפיה העולם אינו מתקיים בנפרד מן הבורא ואינו נמצא מחוץ לשלטונו. אולם חשוב להבחין כאן בין הטענה שלקדוש ברוך הוא יש שליטה על המתרחש, לבין הטענה שכל מעשה אנושי מבטא במישרין את רצונו. שהרי אם אדם רוצח, בוגד או נוהג באלימות, איננו יכולים על סמך זה להכריז שמעשהו נכון או רצוי לפני השם. בספר דברים (ל, יט) נאמר: „הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים“. עצם קיומה של בחירה כזו מניח את האפשרות לפעול בניגוד לדרישה המוסרית של הבורא. יחד עם זאת, השאלה כיצד מתיישבת חירות האדם עם ההשגחה האלוהית נותרת נושא להתבוננות תיאולוגית רצינית. הרמב״ם ב„הלכות תשובה“ (ה, א–ה) מדגיש את חירות הבחירה של האדם, ובה בעת מודה בקושי ליישב אותה עם הידיעה האלוהית. נראה לי חשוב במיוחד שלא להפוך את האמונה בכל־יכולתו של הקדוש ברוך הוא לביטחון שביכולתנו להסביר את הסיבות לכל טרגדיה. להכיר בכך שהמתרחש אינו נמצא מחוץ לשלטונו של השם — אין פירושו לטעון שאנו יודעים מדוע התיר דווקא את המאורע הזה. לעתים אדם דתי מנסה למצוא הסבר לסבלו של הזולת מהר מדי, משום שקשה לו עצמו לחיות עם שאלות שאין להן תשובה. אבל חיפזון כזה עלול לגרום לנפגע כאב גדול עוד יותר.
תפיסת ההשגחה האלוהית נעשית מסוכנת במיוחד כאשר היא מביאה את האדם לפסיביות. אם הכול בידי הקדוש ברוך הוא, לשם מה לרפא חולים, למנוע פשעים, להתגונן מפני אלימות או לעזור למי שנקלע לצרה? אך התורה עצמה אינה מתירה להסיק מסקנה כזו. בספר דברים (כב, ח) מופיעה המצווה לעשות מעקה לגג הבית, כדי למנוע את נפילתו של אדם. בספר ויקרא (יט, טז) נאמר: „לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ“, והמסורת ההלכתית רואה במילים אלה את היסוד לחובה להציל אדם הנמצא בסכנה. כאן מתגלה מאפיין חשוב של ההבנה הדתית של האחריות: האמונה בהשגחה אינה פוטרת אותנו מן הצורך לנקוט אמצעי זהירות סבירים ולעמוד נגד הרע. האדם אינו יודע מה ילד יום, ואין בידו ידיעת התוכנית האלוהית. לכן אין לו זכות להצדיק מראש את חוסר המעש שלו באמירה שהכול כבר נגזר. אם מישהו זקוק לעזרה, חובתנו המוסרית נקבעת לא לפי השערות מדוע נקלע לצרה, אלא לפי האפשרות לעזור לו עכשיו. עם זאת, החובה להציל חיים ולמנוע נזק אין פירושה שהאדם מסוגל לשלוט בכל הנסיבות או להבטיח תוצאה טובה. אנו יכולים לפעול כשורה ובכל זאת להיתקל בטרגדיה. אבל הכישלון אינו הופך את המאמצים שנעשו לחסרי משמעות. האחריות שלנו אינה בכך שנשלוט בכל התוצאות, אלא בכך שלא נתחמק ממעשים נכונים במקום שבו יש לנו אפשרות בחירה. ואם מדובר במאבק ברע, יש לזכור שהרע אינו נעשה טוב רק משום שקיומו מותר בעולם שברא הקדוש ברוך הוא.
בעיניי, הצד הקשה ביותר של השאלה הזאת אינו קשור אפילו לשאלה מדוע קיים הרע, אלא לשאלה כיצד יכול אדם להמשיך לבטוח בהשם כאשר הוא ניצב מול סבל שנראה חסר משמעות לחלוטין. בספר איוב הבעיה הזאת מוצגת בחריפות מיוחדת. רעי איוב מנסים להסביר את פורענויותיו באמצעות התפיסות המקובלות של שכר ועונש צודקים, בהנחה שלסבל חייבת להיות סיבה מוסרית מובנת. אולם הספר עצמו מראה את מגבלותיהם של הסברים כאלה. איוב אינו מקבל תשובה מפורטת על הסיבות לכל מה שעבר עליו, ושאלותיו אינן מצטמצמות להאשמה פשוטה בחוסר אמונה. גם בספר קהלת (ט, יא) נאמר שנסיבות החיים רחוקות מלהתאים תמיד לציפיות האדם לחלוקה צודקת של הצלחות ואסונות. כתובים אלה מזכירים עד כמה מוגבלת הבנתנו את המתרחש. אנו יכולים להאמין בצדקתו של הקדוש ברוך הוא ובה בעת להודות שאיננו מסוגלים להסביר כל טרגדיה אנושית. יתרה מזו, האמונה עצמה אינה דורשת מאיתנו אדישות לסבל. במסורת היהודית יש קינה, אבל, שאלות המופנות אל השם, ואפילו ביטויי מחאה מול עוול. כל אלה אינם בהכרח כפירה באמונה. לעתים דווקא אדם המאמין בעומק בסדר המוסרי של העולם חווה בכאב מיוחד את הפרתו הגלויה. הביטחון בקדוש ברוך הוא אין פירושו שעלינו לחדול משאילת שאלות קשות, וההכרה בשלטונו אין פירושה שעלינו להשלים עם אכזריות אנושית. ייתכן שיחס בוגר להשגחה האלוהית מתחיל בהכרה בשני דברים: איננו מסוגלים להבין עד תום את הסיבות לכל המתרחש, אך אנו מסוגלים לשאת באחריות לאופן שבו אנו פועלים מול המתרחש. ולכן, כאשר אנו נתקלים בצרתו של הזולת, חשוב הרבה יותר לא להסביר לו מדוע התיר השם את סבלו, אלא להשתדל לעשות כל שביכולתנו כדי שהסבל הזה יפחת.
